בראש ניצרבו לי המילים לכדי משפט שלם -" אוהבת אותך יותר" ,
אבל באין סוף של האהבה הזאת , אין משמעות ל"יותר" , וכבר בראשיתנו לא אהבתי אותך פחות.
משהו חדש מחלחל ומפעפע בי , וכשאני מביטה בך ומתעכבת על כל רעד קטן בשפתיים ומצמוץ ממושך , הלב שלי גואה וגוש של בכי מתקבע בגרון, ואין אין לי איפה להכיל את זה .
כשמתעבה סביבנו מעטה הרגשות הבילתי מפוענחים עד תום,
אתה ניגש אלי ברוך ובעדינות, וממקד בי כאב מרוכז עד שלא אוכל לבחוש בעילגות שלי, ואמצא דרך , כל דרך , לספר לך בבהירות על כל מה שמתרוצץ בחדריו העמוסים של ליבי.
זה הכאב של המילים שאתה אומר - מדודות ומדויקות , וכאב הנגיעה באיזור שלא מכבר בער תחת ידיך.
זה כאבה של התשוקה המיבבת מתחת לעור והזועקת מכל החורים, וצריבתה של הקינאה - מה נצרת בליבך כשפעמת בתוכן של נשים אחרות. מה ממך נשאר אצלן? מה בך נבצר ממני.
ןלפעמים תוקף אותי שוב הגעגוע הראשוני הזה , ללילה השלם שעוד לא ישנו יחד באותה המיטה ,עם אותה השמיכה משורגים זה בזו.
לפעמים אני שואפת אושר במינון מוגזם , וכשאני מאושרת מידי וקשה לי להכיל , אני מוצפת בכל הרגשות שטרם פיענחתי והם ניקרשים למין מעטה סמיך ועבה , שאתה ממיס כל כך בקלות.
הייתי אומרת שאני אוהבת אותך יותר , אבל באינסוף של האהבה הזו , ל "יותר " אין משמעות.
ובכלל לא אהבתי אותך פחות.
אני מתעכבת על הרעד בשפתיים שלך ועל המיצמוץ בעיניים ותוהה,
האם אתה כמוני אוהב גם בדיעבד??!!??
c.j
בבלוג זה
בכל הבלוגים
