הריק הזה שנקרא חיים

מותק כתבה על השתלטות הבלוג על חייה. כבר שיתפתי מישהו במחשבה הזו שלי, אבל אחרי שקראתי את הפוסט אצלה התחשק לי גם לשתף את כולם:

מכירים את הפרק הזה בסיינפלד שהבוס של איליין, מר פיטרמן, קונה מקריימר את הסיפורים שלו? קריימר אח"כ רוצה לספר לחברים על המקרה שקרה לו עם המכנסיים והרכבת (או משהו כזה) אבל אסור לו כי מעכשיו- זה קרה לפיטרמן.

ככה אני האמיתית וחברתי UC הוירטואלית חולקות סיפורים בינינו. אני רוצה לספר לחברים שלי על איזו מחשבה שחלפה לי בראש, אבל כבר כתבתי אותה. ואם מישהו קרא את זה? זהו, זה קרה ל-UC, זה כבר לא שלי. לפעמים, אני רוצה לכתוב כאן משהו שקרה לי, אבל במציאות כל מי שמכיר אותי יודע שזה קרה לי (והבלוג הזה מפספס לא מעט סיפורי פדיחה שלי בגלל זה..) ו-UC כבר לא תוכל לספר על זה.

באיזשהו מובן, אני מרגישה שמכרתי ל-UC הזאת חלק מחיי. אני רוצה אותו בחזרה, אבל רוצה גם אותה.

אני פישלתי כי נזכרתי מאוחר מדי בכל מה שהיה לי לעשות (למרות שגם אם היה לי זמן לא יודעת אם הייתי מצליחה יותר). עכשיו אני ברוגז עם עצמי. לפחות יש לי את Una Chica..