Pieces of me

יש עדים לזה שעמדת בתור לקבלת מוח? כי לדעתי זה שווה בדיקה.

שוב באותה הנקודה.
יושבת על הגדר ומסתכלת למטה...

מצד אחד של הגדר יש את כל מה שייחלתי וביקשתי אי פעם.

מצידה השני, שממה.

ואיכשהו כמו תמיד, אני בוחרת את השממה.

ולא, לא פורחים שם פרחים חדשים.

אין שם פרפרים ואין שם אף אחד.

זה רק אני, והצרות שרקמתי לעצמי.

אז אולי דווקא בגלל כל הרעש שיש פה, המקום הזה מושלם לניקוי ראש.
כל המכוניות, הצפצופים, הרשרושים, הדיבורים והמוזיקה פשוט סותמים לך את הראש ממחשבות.
כל כך רועש פה, שאתה לא יכול להתרכז.
כל כך רועש פה, שאתה מתעסק ברעש, ולא בשום דבר אחר.
אבל למרות זאת , אני בעיר מגעילה.

עיר שאכפת לה מעצמה.

בועה תל אביבית.
בועה מזוהמת, מלאת אסבסטוזיס, שחצנות ואדישות.

אני יושבת בחדר קטן ומואר בקושי.

הראש כואב מעשן סיגריות,

העיניים כואבות ממאמץ.

הרגליים כואבות מהליכה,

הידיים כואבות מהעומס.

לא מעמסה פיזית,
אבל כשאתה צריך לסחוב את צרותיה של משפחה שלמה,

מן הסתם יכאב לך קצת.

מחר העיר הגדולה האמיתית, העיר שמאירה את לבי וממלאת אותי באושר טהור- ירושלים.

אולי שם יהיה לי קצת זמן לנחת אמיתית, בלי מחשבות, ובלי כאבים.

רק אני וסינדרום ג'רוזלם.