היו הייתה פעם ילדה בשם מיכל
(או ברנסקי, או פטמה, או רות. תלוי את מי תשאלו).
מיכל מאוד אהבה לעזור לאנשים! ו
בגלל זה היא הלכה להדריך אנשים בעלי צרכים מיוחדים בצופים....
רק מאוד חבל שאף אחד לא היה מוכן לעזור למיכל חוץ ממי שמדריכה איתה,
עד שמינו אותה לקבט''ית.
אז מיכל נשארה לבד בעולם.
הסתכלה שמאלה...
הסתכלה ימינה...
ולא הבחינה באף אחד.
מיכל הבינה שעל מנת לקדם עניינים עלייה לטלפן לאנשים רבים.
"אוי ואבוי לי!" חשבה מיכל. "למי אטלפן ראשון?!"
הרי העבודה כה רבה, והמלאכה כה דבילית...!
טלפנה מיכל לאיש א', איש ב' ולאישה ג'.
שמחה ומאושרת, ששה לדבר ולתאר את הבעיה.
איש א' : "אני מצטער מאוד, אין לי איך לעזור לך"
מיכל: "אבל אמרתי לך 
"
איש א' : "לא הקשבתי. להתראות"
איש ב': לא ענה.
אישה ג': "אני באמצע ישיבה. אני אחזור אלייך"
><"
מדוכאת ומיואשת שבה מיכל אל ישראבלוג, על מנת להתמרמר על כמה שרע ומר מצבה.
"מה עושים?! אף אחד פשוט לא רוצה לעזור לי!" חשבה מיכל.
טוב, זה אומר רק דבר אחד..... החליטה מיכל.
לצחוק.
זה עדיף מלבכות... לא?
הנה פוסט תמונות ארוך, עצוב וללא שום תכלית.
מקווה שנהנתם,
אני דיי השתעשעתי, נראה לי 
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
