נגיעות

אני אישית כבר יצאתי מהפנימייה ועכשיו אני בבית.. אבל אני כ"כ מפחדת על כל אלה שנשארו..

חברות שלי יושבות עכשיו בקו האש וסופגות ת'קסאמים של כל המדינה.

מה שהיה יכול ליפול בת"א- נופל בשדרות, אשקלון ועוטף עזה.

נסו לדמיין רגע: לקום בבוקר ולפחד ללכת להשתין, כי אולי יתפוס אתכם קסאם עם המכנסיים למטה.

לצאת מהבית וליסוע בהסעה לבצפר שהוא שתי דקות הליכה מהבית שלך- כי אבאמא מפחדים שבדרך לא תהיה בטונאדה וכן יהיה צבע אדום.

ללמוד, בשיא הקיץ ובשיא החום, בתוך כיתה ממוגנת. ניסיתם פעם להיות בתוך בטון בקיץ? רותח. או בחורף. קור כלבים.

להיות בדיוק באמצע מבחן שחפרתם ת'נשמה בשבילו ואתם בדיוק בשיא הריכוז- ואז "צבע אדום" ומסביבכם פחד, ודמעות, וצעקות, ואנשים מתעלפים וילדים בוכים.

בערב לא לצאת לשומקום, אין אפילו מקום בילוי אחד בכל שדרות! אין מה להשקיע בלפתוח מקום אם יום אח"כ ייפול בו קסאם, נכון?

בלילה לישון בחדר הממוגן, כי כל היום הפציצו כל מילימטר מהעיר ואולי לא תצליחו להתעורר כדי לרוץ בזמן אל החדר שאולי יעזור לכם לשרוד  ואולי לא.

זה לא נראה לכם קצת אבסורד?

למה ילדה בת 13 צריכה לדאוג שהיא תקום בבוקר ותגלה שמהבית שלה נשארו רק חורבות של חיים שלמים?

למה אבא צעיר, זוג שהתחתן לפני שנה, צריך לדאוג לתינוק שלהם שהוא בן 3 חודשים ואין להם חדר ממוגן בבית??

למה ילדים בני 6 צריכים לשמוע רק מוות ולראות רק דם?

למה אנשים צריכים להפסיק את החיים שלהם, לעזוב מקומות עבודה, כי הם מפחדים לצאת מהבית?

למה העולם שותק?

ואיפה כל הפסיכולוגים הגדולים, מרפאי הגוף והנפש החכמים והחזקים?

איפה אלה שיודעים לדבר יפה כל כך, בצורה בטוחה וגאה כל כך?

איפה כל פעולות התגמול שמבטיחים כבר שלוש שנים?

איפה ה"צבא החזק ביותר בעולם"? איפה המפקדים שלו, שיודעים לשלוח חיילים למבצע התאבדותי בלבנון- אבל שדרות כנראה היא סוג ב', הדם שלנו לא כחול מספיק..?

האם גם הם שם, יושבים וסופגים ביחד עם הילדים וההורים והזקנים?

כ"כ הרבה שאלות.

כ"כ הרבה שואלים.

כ"כ הרבה זעקות ותפילות ובקשות ובכי.

ואפילו לא אחד שיענה!

אני ילדה אחת קטנה בת חמש עשרה שרק בטעות הגיעה לשם, לא חייתי שם 8 שנים עם קסאמים. הגעתי רק שנה שעברה. אבל אני עוד ילדה שלומדת על בשרי יום יום מה זה פחד, מה זה כשהלב מפסיק לפעום, מה זה לקפוא במקום ולרעוד בלי שליטה, אף אחד לא שומע את הזעקה האילמת שלי. אף אחד לא שם לי מוניטור בלב כדי לשמוע איך הוא דופק כשעובר מעליי קסאם ואני שומעת את השריקה שלו מהדהדת לי בראש כבר שבוע.

מדברים על האח הגדול, על אנשים שבסה"כ נכנסו לבית ההוא מרצון- בשביל כסף.. יותר מעל אנשים שלא יוצאים מהבית מתוך פחד שלא יחזרו. לא כי הם יקבלו מליון שקל- אלא כי ככה יש להם יותר סיכויים לחיות. וזה כל מה שהם מבקשים. לחיות.

האם זאת בקשה מוגזמת??

שירה.