נגיעות

אני עומדת כנראה בשבועיים הבאים להיות באיזה חווה, לנקות ת'ראש, להירגע ונלשום עמוק.. להצמיח בחזרה את הכנפיים שחתכו לי.

וזה כ"כ משחרר, וזה כזה מרגיע, כאילו נולדתי לחופש ורק בטעות עשו אותי ילדת מסגרות.

להתפרק עד הסוף, לצעוק, לבכות, להתמכר לעצמי ולכאב ולחיים, לרקוד בעיניים עצומות ולבכות בקול גדול.

איך כל זה היה חסר לי.

נהייתי בנאדם קר, ציני, אכזרי וחסר רגשות. שומדבר לא הזיז לי, כלום לא פגע וגם שומדבר לא שימח וריגש אותי באמת.

ואז התחיל השינוי, התחלתי להיות רגישה יותר, אמיתית, פתוחה, שוב התחלתי לבכות והרשיתי לעצמי גם לבקש מאחרים עצות, התחלתי להיות קצת תלויה באנשים, אחרי שפעם הייתי כזאת עצמאית וקשוחה ומאגניבה עאלק.

איזה הקלה זה.

זה קצת כמו לקום באיזה בוקר אחרי שנתיים שיש לך שריון גדול מברזל על הגוף ולגלות שבלילה הוא פשוט נעלם.. ובהתחלה שוכחים קצת איך ללכת בלעדיו, ואולי מאבדים שיווי משקל וגם מרגישים נורא פגיעים. אבל בסופו של דבר אתה מבין שזאת האמת וככה נבראת מלכתחילה ומי אתה בכלל שתתכסהבכ"כ הרבה מסכות.

אני באמת שמחה עכשיו. טוב לי ואני מוקפת בהמון אהבה וחום ושמחה. מה אפשר עוד לבקש?

שירה.