תוקפים אותי מעבר לפינה

פלאשבקים

מכל מיני סצינות הזיויות ומוזרות מהקשר המקולל הזה.

תמונות של ריבים, של התכרבלות, של בילויים משותפים.

סטירה שקיבלתי, סטירה שהחזרתי...

סצינות סקס, ארוחות משפחתיות, אינטרקציה עם חברים, אלכוהול...

אני מרגישה כמו שהרגשתי חודש אחרי. אני שונאת את זה.

הבדידות מחלחלת לתוכי כמו חומץ. שורפת את אברי הפנימיים. מנפחת לי את הבטן בחמצן כמו בלון. מנפחת, מנפחת, מנפחת.

אין לי לאן לברוח.

בבסיס אני מבודדת מכולם.

בבית הסיוט המשפחתי הזה רודף אותי.

שיעברו החודשים האלה כבר.