סיימתי שנת הדרכה.
אין יותר להדריך ד בנים גדוד עדן,
אין יותר צוות עדן.
עכשיו אני רק מבינה את זה באמת.
שנה שלמה שהדרכתי קבוצה,
הדרכתי ילדים, ילדים בכיתה ד'
שלא יודעים מזה צופים
מה זאת המסגרת המוזרה הזאת
כל שלישי שישי
הם באו למקום הזה שנקרא
'שבט הדר'.
לא מבינים את המסגרת,
לא מבינים מזה בכלל צופים.
אחרי כל שלישי שישי במקום הזה
יצא לי לפגוש ולהיכנס לתוך העולם
של כל אחד משלושה עשר הבנים שהדרכתי
יצא לי להשפיע עליהם באיזו שהיא צורה,
לטוב ולרע.
יצא לי להכיר את המנטליות השונה של כל אחד ואחד
מהילדים האלה שבאים מעולמות שונים,
ולהכניס אותם למסגרת הזאת שנקרא 'צופים'.
לבוא ל'שבט' כל שלישי ושישי ולהעביר פעולות,
להעביר בעצם סידרה של הפעלות שמאחוריהן יש ערכים,
ללמד, להעביר לילדים את הערכים.
ובעצם להכיר לילדים, שבעצם הפכו להיות החניכים שלי, את המפעל האגדי הזה הנקרא
"שבט הדר".
לא חושבת שבאמת הצלחתי
לסיים את התהליך הזה שתכננתי
עם החניכים שלי אבל הצלחתי להכיר
כל אחד ואחד מהם ולהשפיע באיזו שהיא צורה
לא בטוחה אם אני מרגישה עכשיו את תחושת הסיפוק
הזאת שכולם מדברים עליה בסוף השנה
אבל אני בהחלט מרגישה שעשיתי משהו מיוחד.
הדרכתי.
ואחרי כל הסבל שהיה במשך השנה
הפעולות שלא עברו כמו שצריך
המכות, היריקות, הקללות, הקושי.
היו גם דברים טובים כלכך טובים
ואני לא מתחרטת לרגע שהדרכתי.
הדרכה זה דבר מופלא שרק בסוף
אחרי הכל אחרי כל השנה
שנקראת בעצם שנת הדרכה.
אחרי כל הקושי
מבינים עד כמה היא באמת מופלא.
ואני זכיתי,
זכיתי להדריך.
עכשיו,
ברגע זה אני מרגישה שזהו
נגמר
סיום של תקופה בחיי
סיום של התגבשות עצמית
בזכות הקבוצה, הצוות, המסגרת.
קיבלתי כל כך הרבה מהשנה הזאת
היא כל כך תרמה לי
ואף אחד לא יכול להבין את ההרגשה הזאת
ההרגשה של מדריך שסיים את שנת ההדרכה שלו.
ואני,
סיימתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
