אני זוכר את היום ה56 ביערות, אני זוכר את היום הזה ספציפית בגלל שזאת הייתה הנקודת שבירה הראשונה שלי.
האור נעלם מן האופק ופחדתי נורא ששוב החושך יבוא
מבלי שלא יהיה אף אחד לצידי , שיגיד לי שזה בסדר לפחד מהחושך. שזה קורה לכולם לפעמים.
פחדתי נורא, רציתי לאסוף את הדברים שלי וללכת משם מהר
אבל לא באמת ידעתי לאן אני אלך, לא ידעתי לאן לפנות
מערב התערבב עם המזרח
התגעגעתי לדרום הרחוק , לארץ, לישראל. התגעגעתי הביתה.
מה יש לי לחפש בנורווגיה הקפואה? באמצע יער? מה אני עושה פה בכלל?
אני זוכר את היום הזה.
התחלתי לבכות ורציתי שיבוא מסוק חילוץ
שיחלץ אותי מהמחשבות האלה
לא באמת רציתי ללכת הביתה
פשוט רציתי להיות מוקף בבני אדם
להרגיש בטוח.
רציתי להתקשר לאמא שלי ולספר לה על הסוד הגדול שלי
לספר לה שברחתי רחוק ואני עדיין חי
ושלא יתגעגעו יותר מדי
אבל ידעתי שזה לא יקרה.
הייתי ביער החשוך כל הלילה ובכיתי
הרגשתי אבוד כל כך
אבל בכל זאת הייתי מאושר,
מאושר שאני לא באמת יכול להגיע למקום כלשהו כדי להרוס את החלום שהגשמתי לעצמי.
את המרחק הזה מכל ציווילזציה אפשרית
למרות הדמעות והתקף החרדה שתקף אותי
עדיין הייתי מאושר.
אחח, מה הייתי עושה כדי לחזור לשם. הייתי נותן הכל. פשוט הכל.
אז למה אני עדיין יושב פה וכותב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
