"רק רציתי שתדע,
שבלעדייך אני כלום ושום דבר
מהלכת ברחובות האימה
ללא שום מטרה.
רק רציתי שתדע,
שאני אוהבת אותך
בלעדייך האוויר לא לנשימה
כמו דג שנתפס בחקה.
פעם הייתה לי תקווה אך היא נעלמה
ואתה היית שם להושיט לי את ידך
כשאני נופלת מטה אל הרצפה
אתה שם.
אתה לא כמו כולם,
אותי אתה לעולם לא תאכזב
ועכשיו כשאני קרובה למיתה
אני לוקחת עוד מנה ממך.
להתראות אהובי היקר, הירואין."
אמילי ברוולד הייתה נרוווגית שהכרתי לפני שנכנסתי ליערות (ראו פוסט קודם)
היא הייתה האדם היחידי שידע שאני הולך להכנס לשם.
היא ידעה על כל החששות והמחשבות של הכניסה אל הלא נודע
כשחזרתי לארץ ופתחתי את כל המכתבים שקיבלתי מאז שעזבתי (ההורים שמרו במגירה)
ראיתי את המכתב הזה (שהיה כתוב באנגלית ואני תרגמתי)
לפעמים גם גיבורים מתרסקים ולא קמים יותר.
להתראות אמילי. אולי נפגש בקרוב ונשתף חוויות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
