אחרי שאיבדתי את עצמי ביערות המרוחקות אי שם
אחרי שטיפסתי על הרים וצלחתי נחלים
נפלתי אל בדידותי והגיע קץ הימים
קץ הימים של החיפוש אחר עצמי.
החלטתי לחזור לארץ.
מאז שעזבתי את חיי הקודמים - המשפחה, החברים, העבודה, הלימודים - ועד ההחלטה לחזור עברו 887 ימים.
887 ימים של אושר עילאי,
והלוואי והייתי נשאר שם לנצח - שם ביערות האבודים שכף רגל בקושי דרכה
איפה שהפך להיות ביתי החדש
איפה שליבי נמצא
אך המחשבות על מה היה יכול לקרות הרגו אותי
חשבתי על מה איתה , על זאתי שאהבתי אהבת אמת
על האהבה הראשונה שלי שהכרתי בכיתה ט'
רציתי רק להגיד לה שחזרתי ושאני עדיין אוהב אותה
רציתי לחבק את אמא שלי ולהגיד לה שאני מצטער
רציתי לנגן בפנדר הישנה ואהובה שלי
רציתי לצאת לשתות עם חברים
רציתי לחזור לכסף ולרכוש
רציתי לחזור לחיות חיים מלאים אכזבות ודאגות.
עד שהגעתי לעיר עם שדה תעופה מאז ההחלטה לעזוב עברו 12 ימים.
את רוב הדברים השארתי שם למקרה שיום אחד אני אחזור.
כשהגעתי לעיר הראשונה הייתי בשוק, לא הייתי בתוך עיר כמעט שנתיים וחצי.
שכחתי איך לנהל שיחה, שכחתי מזה לקנות אוכל ולא לתפוס אותו, שכחתי מה הערך של הנייר הזה שמשפיע לנו על החיים.
עם כסף ששמרתי למקרי חרום נסעתי במונית לשדה תעופה וטסתי חזרה לארץ.
הנחיתה הייתה מוזרה מאוד
ישר שהגעתי רציתי לחזור חזרה
אבל כבר לא הייתה דרך חזרה
ידעתי שאם אני אחזור אני לא אהיה מאושר
עליתי לרכבת בדרך הביתה.
כשהגעתי אל הבית הכל היה שונה
העציצים של אמא השתלטו על כל הכניסה של הבית
והריח של האוכל מילא את עייני בדמעות
נעמדתי מול הדלת
לא ידעתי איך ההורים יעכלו את זה
ולפי הגרוטאה של אבא שלי שהייתה בחנייה הבנתי שהם בבית
הסתכלתי על הדלת במשך 10 דקות
ניסיתי להקשיב מה הולך בפנים
השיר THE MAN WHO SOLD THE WORLD בגרסא של נירוונה החסיר לי פעימה מהלב
השיר שאני הכי אוהב בעולם
ושמעתי את אמא בוכה
תמיד הייתי שומע את השיר הזה בפול ווליום כשהייתי צעיר
והיא ידעה שאני אוהב אותו
פתחתי את הדלת וראיתי את אמא ואבא יושבים על הספה
הם נראו כלכך שונים
כלכך מבוגרים
הם הסתכלו עליי ואני הסתכלתי עליהם
אמא קרסה על הרצפה ואבא ישר קם
שניהם בכו את הבכי המאושר ביותר ששמעתי בחיי
ואני? אני עדיין לא עיכלתי את הרגע הזה
לא ידעתי אם אני שמח או לא.
הדבר היחידי שהבנתי ממה שהם אמרו זה שהם חשבו שמתתי לפני שנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
