מדי הב' המגואלים בדם התחלפו במדי א' נקיים עם סיכות מנצנצות
כולנו התרגשנו נורא לקראת החזרה הביתה
כולם דמיינו את הרגע שנראה את ההורים וכמה שהם יתרגשו
וכמה שהם לעולם לא ידעו כמה קרובים היינו לא לראות אותם יותר.
הנסיעה מקריית שמונה לתל אביב הייתה שקטה מאוד
אף אחד לא הוציא מילה מהפה
כשהגענו למרכזית כל אחד הלך לדרכו
בלי לומר שלום, או לא להתראות
נסעתי עם דניאל לבאר שבע
לפתע באמצע הדרך הוא אמר
"אתה חושב שהיינו צריכים למות?"
"מה?"
"אתה חושב שמגיע לנו לחיות?" הוא חזר בניסוח מחדש
"אני לא מבין אותך דניאל, למה שלא מגיע לנו לחיות?" השבתי בפליאה
"הם מתו שם ואנחנו נמשיך לחיות. אנחנו נקים משפחה ונוליד ילדים, אנחנו נלך לאוניברסיטה ונמצא עבודה. אנחנו נזכה לטייל מסביב לעולם. אנחנו נזכה להמשיך לחיות. והם?... הם ישארו חתיכות שרופות." כל מילה ומילה חתכה אותי כמו סכין מבפנים.
המשך הנסיעה המשיך בשקט שורר , נראה היה שכל האוטובוס הקשיב לשיחה הזאת וכולם שתקו לפתע.
כשהגענו לתחנה המרכזית תפסתי את דניאל בכתפיו ואמרתי לו במבט חודר לעיניים "דניאל, תיהיה חזק אחי, אל תאבד את עצמך."
הוא חיבק אותי חזק, חיבוק של בן אדם אבוד. פעם הרגשתם חיבוק של בן אדם שאיבד את עצמו?
המקום היה הומה אך קודר ואפור
הימים שלאחר המלחמה
הלכתי עם הנשק זרוק עליי והתיק הענקי הזה
הייתי שקוע במחשבות שלא פסקו
לפתע הרגשתי משיכה במכנס
הסתכלתי למטה וראיתי ילדה בערך בת 6
הילדה היפה ביותר שראיתי בחיי
היא החזיקה פרח
"תודה לך חייל , תודה ששמרת עליי בלילות"
היא הביאה לי את הפרח
ואני קרסתי על ברכיי
קרסתי נפשית
נשברתי לחלוטין
חיבקתי אותה
ובכיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
