אני הולך ברחוב, אני רואה אותה מרחוק, אני רוצה להגיד לה משהו. אני רוצה לרוץ אליה ולהגיד לה את מה שאני מרגיש! לא, זה לא מתאים לבחור בגילי, אני עוצר. מחשב לעצמי את המהלך הבא, אני צריך שהיא תראה אותי, תשים לב אליי. אני שקוף מידי, היא תבין הכל. אולי אני אלך, שלא תחשוב לרגע שאני חושב עליה בלילות כמו מעריצה קטנה ומטורפת. אני מסתובב ומתחיל ללכת, רוצה להעלם ומהר. דאמיט, זה רק אני או שהיא קראה לי כרגע. אני אבוד, היא קלטה אותי. היא מתקרבת אליי בחיוך הזה שלה, הייתי רוצה להגיד לה כמה הוא יפה בעייני. היא שואלת לשלומי, אני עונה תשובה מביכה וכמעט שוכח לשאול אותה לשלומה. היא מצחקקת ואומרת שהיא חייבת ללכת ושנתראה. אני לוחש לה "נתראה" אחרי שהיא כבר בחצי הדרך אל האופק. האמונה שנתראה שוב נראת לא אמיתית. אולי היום איבדתי אותה לנצח. המקום היחיד בו אפגוש אותה יהיה בחלומת.
גם אני רוצה סוף טוב, גם אני אבוד כאן, היא לא יודעת. היא לא תדע. הלוואי יבוא היום ובו תהיי שלי.
ילד קטן, אתה מטמטם אותי עם החיוך הזה, התמים הזה שלך. תמיד אותו חיוך כשאתה עובר על ידי, כאילו מבקש יחס, כאילו קורא את המחשבות הבוטות מדי שלי. אולי אתה באמת מה שאני חושבת שאתה. פנטזיה ארורה של הבקרים הבודדים. ביום שבו נגשים חלומות אבודים אתה תהיה בוגר לגמרי, כמו שאתה. כמו אותם החלומות. ואם אתה אמיתי, אם אני לא שיגעון אחד מתמשך, אז אושר אמיתי נמצא בתוך השקרים הקטנים האלה.
ילד גדול, חדש בעולם. יופי שלך שכובש, חיוך, דעות משגעות, רצון להיות ולהשמע, צחוק משגע, קול שמטריף אותי. קול שמקפיץ את הלב לעולם עליון כזה, של אושר, רק לשמוע אותך עוד קצת, רק אל תלך עכשיו. קול שמשדר, אולי רק בתוכי, אני רוצה לשמוע אותך עוד, אולי תבואי, אולי תהיי, אולי תהיי שלי. אולי תהיי אהבה.
סליחה. סליחה על השבועות האחרונים. הייתי כל כך רעה ונוראית. לפעמים, אתה מבין, קשה לי להתמודד איתך. אני פונה למקום השקט שלי, הבריחה ההיא, כמו שרק אני יודעת לברוח. הלוואי והייתי אחרת היום, אחרת כמו שהייתי אז. הייתי מחזיקה לך את היד בבטחון כזה מזוייף ואומרת לך "אני אוהבת אותך".
אתה יודע, היום הכל שונה. במרחק השנים האלו, כל החוויות שלנו, כל מה שידענו, שלמדנו וגילינו. כל השנים האלו הגבירו בי את הפחד הזה ממך, ממה שעלול להיות לנו שם. אם לרגע תגיד "זו אשמתי", אל תחשוב ככה, אל תאמין בזה. משהו מיוחד שהוא רק שלנו, שהוא לנצח, עוד נגלה מה נכון. לא היום, לא מחר.
אני יודעת שהייתי לא בסדר כשלא אמרתי לך את הדברים האלו באמת כשרצית לשמוע, אני בספק אם אי פעם תדע את האמת הזו שלי. הלוואי והדברים היו אחרת.
כל מה שחשבתי שמושלם בך, אמור שלום לידידות. היית כמו פיסה של אור בילדותי הבודדה, הייתי כמו כלום. הבחורה ההיא מהטלויזיה שמזכירה לי אותך, הציפה בי מחשבות כאלו שכבר מזמן הדחקתי. איך שמתגברים בזהירות, לאט. גם כשהמילים שלנו ריקות מתוכן, גם כשאנחנו רחוקים שנות אור, במפגשי העינים הקטנים האלו שלעולם בתוכי, אני יודעת לענות לעצמי לבד, מה שאבד. זהות אבודה שכמוך, זהות בודדה. אני לא שואלת שאלות מיותרות. לפעמים אני שואלת מה היה אם, באופן היפוטתי, לא מחייב.
תהנה מהחברויות המזוייפות האלו שלך, אלו שאתה מחזק בדבק הבלתי יציב שלך, בבדיחות הקטנות שמצחיקות אותך. אלו שמדחיקות אותך החוצה מהחברה. יום יבוא ותרצה לשנות. עוד יבוא היום ותדע מה שאני יודעת. אובדן כזה עמוק, אתה חלול. אני רואה אותך מרחוק לפעמים, אני חושבת לעצמי, אני מבינה הרבה, אני לא כזו טיפשה. לפעמים אני יודעת כמה חסר ביטחון אתה, כמו שאף פעם לא הבנתי, כמה טיפשה הייתי. כמה צרת אופקים, נרקסיסטית, אגואיסטית. תמיד כאן, תמיד להושיט לך עזרה. אם תבקש. לעולם לא להיות שלך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
