מרחק נגיעה

כמו שהיה קודם, שהכל היה נראה כל כך פשוט.

הכל התנהל כמו שצריך והחיוך תמיד היה על הפנים.

פתאום הוא נעלם, הכל השתנה. זה כבר לא אותו דבר.

וקשה לי עם זה, קשה לי עם המרחק הזה.

אני מרגישה את הקיר הזה. הקיר השקוף הזה שמפריד אותנו וכדי לשבור את הקיר הזה צריך לדבר.

אז למה אי אפשר פשוט לבוא ולדבר?!

למה זה לא יכול להיות כמו קודם?

למה אני צריכה לחשוב מה אני הולכת להגיד? אני רוצה שהכל יחזור להיות כמו קודם שפשוט יכולתי לבוא ולדבר ולהגיד את כל מה שמציק לי.

אז אתן יכולות לבוא לפעמים ובאמת לדבר... כי אני מתגעגעת לזה

לפעמים כשכולם שמחים לא שמים לב לאלה שמרגישים ההפך.

בר3>