אני יודעת שהבלוג הזה כבר מוזנח ואני מעדכנת פעם בחודשיים בערך..
אבל יש דברים שאני פשוט לא יכולה לשמור בבטן.
נמאס לי להיות שק איגרוף של כל אחד. שכולם חושבים שהם יכולים לבוא ולפגוע בי מתי שבא להם. לפרוק את הכל עלי.
צאו מהסרט הזה טוב?
כי זה פוגע. ואני כל יום בוכה בגלל משהו אחר ונמאס לי! נגמרו לי הדמעות ואין לי כוח לבכות יותר.
פתאום נעלמו לי החברים. התחלפו באחרים. ואני לא רציתי שזה יהיה ככה! אני סך הכל רוצה להיות בסדר עם כולם ולהתחבר עם עוד כמה אנשים. אבל בסופו של דבר אני זו שלא בסדר ואני לא מצליחה להבין למה.
למה בנאדם לא יכול להיות בקשר עם כמה אנשים ביחד? למה תמיד כשאני מתחברת עם עוד כמה אנשים אני נמחקת?
כאילו אני לא קיימת. לא לוקחים אותי בחשבון יותר.
וכל זה נוגע להרבה אנשים. לא אחד ספיציפי. כל אחד פגע קצת ובסוף נהיה פצע אחד גדול. שיקח לי הרבה זמן להחלים ממנו ואני לא אצליח לרפא אותו לבד. אני צריכה את אותם אנשים שיתמכו בי. שיחזרו להיות איתי כמו פעם.
אני לא רוצה לחזור כל יום הביתה מבצפר או מהצופים או מהחוג ולבכות. נמאס לי כבר מהתקופה המעצבנת הזאת. אני רק מחכה שהיא תיגמר. אבל היא לא יכולה להסתיים לבד אם לא יבואו וידברו איתי איפה אני לא בסדר. וזה לא קורה...
אני מתפרקת לאנשים מול העיניים ולא שמים לב לזה...
הפוסט הזה היה בעיקר בשביל לפרוק... ואם אין לכם מה להגיד על זה אז אל תגיבו בכלל. תגובות פרסום למניהן לא יתקבלו בברכה
כל כך רוצה לחזור לרקוד.... בינתיים זה המקום היחיד שאני יכולה לברוח אליו ובאמת להרגיש בו טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
