אני יושבת פה, כותבת את הפוסט הזה, ואני באמת לא יודעת למה
אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד פה, שאולי זה הולך להיות עוד פוסט דיכאוני? אולי עוד פוסט בלבול? פוסט אופטימי?
למה אני בכלל מעדכנת?
מה אני מנסה להגיד?
אם יש משהו שלמדתי עד עכשיו זה שאסור לי לסמוך על אנשים. פשוט ככה!
לא לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמך.
אני לא רוצה לסמוך על מישהו ואז לקבל ממנו סכין בלב.
אולי אני מגזימה... אבל מהשנה האחרונה למדתי כל כך הרבה. על עצמי, על אחרים.
אני מנסה להבין מה לא בסדר בי. מה אני עושה שהוא לא בסדר?
למה חברים מתחלפים לי כמו גרביים?
למה כל חודש בערך אני מוצאת את עצמי שופכת את הלב בפני מישהו אחר?
למה אין לי אחד כזה שהוא ישאר נאמן לי?
אני לא אוהבת להידבק לתחת של מישהו ולא לעזוב אותו, זאת לא אני.
אני פשוט אוהבת להיות בסביבה של אנשים, אני שונאת להיות לבד. אני פשוט מתחברת מהר, אולי מהר מדי?
אני אומרת שאסור לי לסמוך אבל זה מה שאני עושה בסופו של דבר!
אני סומכת עליהם כנראה יותר מדי, אבל למה לא להיות נאמנים אחד לשני?
למה לזרוק חברות טובה סתם?
מה ביקשתי? כתף לבכות עליה? מישהו שישאר נאמן לי? חברה טובה שלא תתחלף לי כל חודשיים?
זה פשוט שובר אותי, לרסיסים. זה כואב, אתם לא מתארים לעצמכם כמה!
אני כל כך מקנאה בכל אלה שיש להם את החבר הכי טוב שאפשר לדבר איתו על הכל.
אני פשוט זקוקה לאחד כזה.
יצא פוסט חופר למדי, מסתבר שכן היה לי מה לכתוב
ועוד משהו אחד, פליז בלי כל הזיוני שכל האלה "את תמיד יכולה לבוא ולספר לי הכל"
כי אני יודעת מי מתכוון לזה באמת ומי סתם בא להשאיר רושם שבעצם מוציא אותו טמבל.
הייתי פה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
