לפתוח את הדלת, "הגעתי!!" להשים את התיק ליד הדלת, להוריד נעליים.
אמא נכנסת לחדר, שואלת מה שלומי, ואני, כול עצבנית על היום עונה לה שתלך מפה.
אימא הולכת, נעלבה. אותי לא מעניין, אני רק רוצה לסיים את הקטע הזה איתו.
הוא אמר לי לא. אני לא מאמינה. צרחתי, בכיתי, נשברתי.
אימא נכנסה לחדר, שאלה מה קרה, אין לי כוח עלייה, הקרצייה הזו! "עופי מפה!!"
היא לא יודעת מה לעשות, אני זוכרת איך שהיא הסתכלה עלייה במבט עצוב ומדכא.
"את יודעת, אני תמיד פה בשבילך" היא ענתה לי, והלכה.
כ''כ כעסתי. לא ראיתי אפחד מולי, חוץ אותו, עונה לי לא. אומר לי, לא.
איך?! איך הוא אומר לי לא?! אני הילדה הכי יפה בבית ספר!
באסיפת ההורים, אימא ראתה את הציונים, והסתכלה עליי.
התביישתי. התביישתי בה, כולה מקומטת ומגעילה, לא מטפלת בעצמה.
היא לא הייתה מרוצה מהציונים שלי, התעצבנתי. כ''כ התעצבנתי.
מי היא חושבת לעצמה?! אני אעשה מה שבראש לי, ואעשה מה שבא לי ואיך שאני רוצה!
צעקתי עלייה מול המורות שלי. נמאס לי ממנה.
"הלוואי שתמותי!!! זונה!" ככה אמרתי לה. כל יום, כל שעה, כל דקה, שניה, מאייה, אני מצטערת על זה המשפט הזה.
לא חשבתי שזה באמת יגיע.
שהיא הסיעה אותי, למועדון, היא ביקשה ממני סליחה, סלחתי לה ולקחתי את הכסף. היא החזיקה אותי ביד, והזהירה אותי.
מפני בנים שיכורים, מפני רוצחים. צחקתי לה בפרצוף ויצאתי מהאוטו.
חיכיתי לו, כולי מתרגשת. אולי הוא בסוף כן ירצה, יאהב אותי.
הוא ענה לי שכן. צרחתי מרוב אושר.
נכנסו לשירותים, הוא נישק אותי, נגע בי. לא הייתי בטוחה, לא רציתי כ''כ.
הוא הוריד את המכנסיים, הוריד לי את התחתונים, ואמרתי שאני בסוף לא רוצה.
הוא אמר שזה כבר מאוחר מידי, והוא חדר עליי. חדר לגוף שלי, לנפש שלי.
כבר לא התנגדתי, רק כאב לי.
רציתי למות, לא רציתי לראות אפחד, לא עיינינה אותי ההתערבות, לא עיניין אותי הילד.
רציתי הביתה.
התקשרתי לאמא, והיא לא עונה.
התחלתי לבכות, לא חשבתי שמשהו קרה לאימא.
חברה שלי שאלה אותי איך היה, ורק בכיתי לה מול הפנים, והיא הלכה ממני.
מה חשבתי לעצמי? חברות? אין לי אפחד בעולם הזה.
התחלתי ללכת ברגל, עד שראיתי תאונה. רכב אפור, טויוטה. עם מספר שדומה לאוטו של אימא.
ראיתי איך האוטו מחוץ בין שתי משאיות גדולות. ראיתי את כל המשטרה והאמבולנס מסביב.
ורק אני, צרחתי. כמו שלא צרחתי בחיים שלי.
הבנתי שאיבדתי את הבנאדם היחיד שהיה לו אכפת ממני. אימא.
הבנאדם שגידל אותי לבד, עם עבודה מסריחה בין הידים,
לא היה לנו כסף, היינו שתינו לבד והתייחסתי עלייה מגעיל.
התעניינתי רק בדברים שלי, לא ראיתי אותה בכלל בחיים שלי משפיעה עליי.
אימא, הוו אימא יקרה שלי.
אני כ''כ מצטערת.
בחיים שלי לא חשבתי שזה מה שיקרה.
נתת לי כל הזמן את הכסף שהייתי צריכה, ואני ירקתי לך בפנים.
אימא, הוו אימא יקרה שלי.
מרגישה אשמה. איך כל הזמן הלכת ועבדת בשביל שיהיה לי את הכסף על הבגדים האלו.
ורק לך, הוו אימא. כ''כ דאגת לי, שכבר שכחת מעצמך.
אימא, אל תלכי לי, אימא.
אני צריכה אותך. את הבנאדם האחרון שנשאר לי, וגם את הלכת.
מה אני אעשה בלעדיך?
מאיפה אני אמשיך מפה?
לאן אני אלך? אימא יקרה..תעזרי לי.
אימא, אני אוהבת אותך.
אנשים שמים זין על דברים חשובים שהם לא יודעים להעריך אותם.
תבינו, אם יש לכם צ'אנס אחד, אל תיהיו מפגרים ותעזבו את זה.
אני מקווה שהמסר ברור לכם..
כתבתי את זה עכשיו, בגלל זה זה יצא מחורבש ומבולגן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
