דמאט. זה כ''כ מרגיז ומעצבן.
דיי, כל הזמן האח הגדול מקבל את הכל, וכל מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.
ושאני רוצה משהו, לאאאא קודם כל צריך לשאול אותו. לחשוב מה הוא רוצה ואני בכלל לא קיימת.
כיאלו שאני בכלל לא רוצה כלב, ושאני לא אוהבת כלבים.
ושאם הוא אמר חתול, אז יהיה חתול.
ואם אני אמרתי כלב, ואמרתי את זה אם אני לא טועה מגיל 4 שלי, שמים עליי זין ומקשיבים לבחור, כי הוא תמיד יודע מה לעשות.
אולי באמת אני לא ערך משפחתי שקובע כמו אחי ואימא.
אבל צריך גם לשאול אותי לפעמים מה אני רוצה, מה מתאים לי.
זה מרגיז אותי כ''כ, זה כ''כ לא הפייר שאם הוא ירצה את הכלב, אז יהיה. הוא רק צריך לבדוק אותו.
זה עיצבן אותי ודפק לי את כל היום.
אני רוצה את בוב בחזרה.
אני באמת רוצה אותו. מהפעם הראשונה היה איזה רגש כזה.
התחברתי עליו. הרגשתי שהוא ממש חלק ממני.
והנה, אם האח הגדול רוצה, אז הוא מקבל.
נמאס.
הפורימון...אני כבר מבולבלת.
אני לא יודעת אם טוב או לא.
אנשים התלהבו מהפורימון הזה כמו לא יודעת מה. אמרו שזה הפורימון אחד הטובים, ושרואים שהוא מושקע.
ומושיק, אומר שזה פורימון רע. ששומדבר לא הלך כמו שצריך, שהלוח זמנים היה גרוע.
אין לי כוח באמת לספר מה היה פה.
אבל אני כ''כ עצבנית\עייפה\מסתוסכלת ורוצה חיבוק חזק כזה, גדול, שיהיה לי כתף לבכות.
כי עכשיו אני הולכת לישון, בידיעה שעוד פעם לא עשיתי שיחה איתה, ושהדפוק הרגיז אותי כמו לא יודעת מה.
ואני הולכת לישון, לבד.
בלי בובי לידי.
עזבו אותי.
אני לא מועילה לכלום.
נמאס לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
