BLACK ROSES

אני לא יודעת אם זה מחר ייעלם או לא.

אבל אני יודעת שזה לא. בטוח תוכי, אני מרגישה שזה הולך להתפרץ.

אני יכולה להשתלט על זה, אני רוצה להשתלט ולגמור את זה.

אבל משהו אומר לי שלא. שיהיה בסדר, לקחת את זה ולהמשיך עם זה. כי אולי כן.

משהו בתוכי גם אומר שזה ייגמר רע, ולא טוב.

לא יודעת מה אני רוצה.

אולי...אולי...אולי...

שירי, את יודעת איזה התקפה של געגועים היו לי אליך?!

זה לא נורמלי.

אני מודיעה עכשיו,

יום שני הבא, אני כנראה הולכת לעשות מין קטע של התנתקות...

אני הולכת להתנתק מהכל. מהחברה, מהמחשב, מהכל. (חוץ מכמובן גיטרה ואייפוד)

למה?

אני לא יודעת איפה אני עומדת עכשיו.

אני צריכה את הזמן שלי, לראות מה אני עושה, לאן אני ממשיכה האלה בחיים. אני צריכה את הזמן שלי לתכנן את החיים שלי בהמשך. כן אני חייה 14 שנה, ואני לא יודעת באמת מה אני רוצה, מה המטרות שלי בחיים לא יודעת על עצמי כלום.

אני מתנדנת. אני רוצה לעמוד.

בגלל זה אני כבר אומרת לכם.

אני לא יענה לא לטלפונים, לא למסנג'ר, לא לאייסיקיו לכלום.

אני מצטערת.

אבל אני לא אוכל לעזוב פה את הבלוג הזה, הוא כמו התינוק שלי, אני מטפחת אותו, כותבת בו.

אז אולי אני אהיה במחשב ל10 דקות לכתוב לכם מה עובר עליי, כי כן, זה לא בסדר. אז אל דאגה.

אהה והכי חשוב, לכמה זמן זה ייקח?

בין יומים לארבעה.

אל תדאגו, אני אהיה בסדר. באמת.

עד אז...אני אהיה אני.

3>