Melrose Place

בצורה נפלאה, מדוייקת וכואבת, חושפת בפנינו כריסטיאנה את שנותיה הקשות והמדוכאות כמכורה לסמים. בשפה פשטנית להפליא, אך עם זאת חסרת כל עכבות מתארת את נסיונות הגמילה האכזריים והקשים אשר נאלצה לעבור שוב ושוב. כריסטיאנה מעוררת בקורא רגשות מעורבים של פחד ותיעוב כנגד חיבה בלתי מוסברת ונכונות להרגיש ולתמוך בה בסבלה.הספר מתאר את הילוכי החברה הברלינאיתשל שנות השבעים המוקדמות, שם השימוש בסמים, בעיקר בקרב בני הנוער היה דבר של מה בכך. התבגרות נמרצת וכמעט בלתי נסבלת של נערות בנות 12 אשר היו מתלבשות, מתנהגות וחיות חיים כשל נשים בוגרות כבנות 30. סיפורה המצמרר של כריסטיאנה לא בוחל בשום תיאור, אף המזעזע והבלתי ייאמן ביותר. הקורא עובר ביחד עם כריסטיאנה, מהשימוש בחשיש, ההתמכרות להירואין, וההעיסוק המחייב בזנות. באינטילגינטיות מפליאה לגילה, כריסטיאנה אינה חוששת לחשוף כל פרט ופרט בסיפורה, הכעס כלפיי החברה, האדישות הקיימת. בתיאור נוגע ללב היא חושפת את פחדיה העמוקים ביותר, את התשוקה להירואין, את התלות ביחס ומגע אנושי, את השאיפה לחיות חיים רגילים ונורמליים, נטולי כל השפלה וסקסיזם.

סיפורה של כריסטיאנה נתפס בפני הכלל כנדיר. סיפור של ילדה-נערה נרקומנית, אך זוהי לא רק הנדירות, הפליאה והתדהמה העולמית מסיפורה המצמרר. אופן סיפורו, אופיה המתוחכם, האינטיליגנטי, הרגיש והכנה, זה המבקש לגרום לעולם להבין ולראות, להתייחס ולעשות משהו בנידון. לא רקבשבילה, אלא בשביל כל נער ונערה אשר נשבו ונכבלו בידי הסמים, ההירואין וכעקב זאת, גם בידי הזנות. מדובר כאן בחוסר הסיפוק האישי של כריסטיאנה, היא מבטאת את האכזבה גם מחולשתה שלה, מהאגואיזם הנדרש כנרקומנית, אך בנימתה מורגש גם משהו מן אכזבתה מהחברה. כריסטיאנה מבקשת לבקוע את חומת האפתיות, כי על אף כל הנסיונות והמחאות החברתיות, לא נעשה מספיק, ואולי אףלעולםלא יהיה אפשר להיעשות. ההירואין, מבחינתה, נמצא בכל מקום. וזהו, כשלעצמו, המלכולכך ומכוער העולם.
מדובר בספר נדיר, אמיתי, נוקב, חושפני וצורם. על נפש האדם, על החברה, ועל מגבלותיה. שהם הכואבים מכל.

אנשים ודעתם על הספר:

שנות ה-70, ברלין האפלה, גבולות שחוצים את הגבולות עצמם. חברת ילדים שלמדה שהאסור הוא ההנאה האמיתית.
באווירה זו גדלה כריסטיאנה פ., ילדה בעלת רמת משכל הגבוהה לגילה, ונדחקה אולי בלית ברירה למלתעותיהם של הסמים והזנות. מדובר בסיפור אמיתי, מין אוטוביוגרפיה, שסוחפת אותך לעומק הדברים עד לפרט הקטן. לאט לאט אתה מזדהה עם הילדה הזו, שגדלה עם אב מכה ואם חסרת אונים, שנכנעה ללחץ החברתי וטבעה עמוק עמוק בתוך הבוץ.  לקריאת הספר דרושה בגרות מסויימת, אולי אפילו אטימות רגשית. אישית, כשקראתי, נסחפתי כל כך לתוך הספר עד שלפעמים חוויתי בעצמי את החוויות שחוותה הדמות הראשית. אני, שבקושי יכולה לשמוע על דם, נאלצתי לסבול את תיאורי הצהבת, המזרק והדם שהשפריץ על הקירות. הספר מזעזע ולא עוזב אותך לרגע.
רק לפני עשרה עמודים היאהתחילה לעשן, והנה פתאום היא נרקומנית אמיתית. לפעמים התחשק לי לבקש: "תעצרי! לאן את כל כך ממהרת?" ופתאום, אחרי כל מה שהיא חוותה, היה מוזכר שעוד לא מלאו לה ארבע עשרה. ברגעים האלה חטפתי את השוק האמיתי. חוץ מזה, צחקקתי מהסלנג המוזר של השנים הללו -"קול שיגעון", הזדעזעתי לא פחות מהאופנה שהייתה מקובלת אז:

"...הבנים נראו אחד אחד. הם לבשו ג'ינסים הדוקים, מגפיים עם עקבים גבוהים גבוהים, ומעילי ג'ינס רקומים, או מעילים חלומיים עשויים משטיחים וכל מני בדים יפים אחרים..."

ואיכשהו התרגלתי לשגרת היום המוזרה שלה:
להבריז מבית הספר, ללכת לתחנה ולענג גברים תמורת כסף, ועם המרשרשים לקנות הרואין...

ספר טוב? אינני יודעת להגיד, אבל אפשר לומר שזאת חוויה בלתי נשכחת, שכל אדם צריך לעבור בחייו.