לא ציפיתי שככה הכל יהיה.
כשאני מסתכלת על עצמי מהצד, קשה לי להאמין שהבחורה הזאת, היא באמת אני.
איפה הילדה השקטה, שיושבת עם קומץ החברות הטובות שלה ומדברת על הא ועל דא, בלי לרכל?
איפה הילדה הטובה שיוצאת רק עם אותן החברות וחוזרת הבייתה תמיד ב11 בערב?
איפה אותה תלמידה מצטיינת, שאינה חוששת מהבחינות ומצליחה בכולן בקלות?
איפה אותה ילדה תמימה ששואלים אם היא נוהגת לשתות והיא יכולה לומר בלי לשקר שאצלה האלכוהול מחוץ לתחום?
איפה הילדה הרגועה , הסבלנית, הרצינית, שלעולם לא תסנן אף שיחה?
אך כשאני חושבת על כל צרותיי- הכשלון החרוץ בפסיכומטרי, המבחנים שאיני מרגישה מוכנה אליהם, הקושי להתרכז, המחסור בשעות השינה, כאב הראש המופיע לעיתים קרובות בזמן האחרון....
אני פתאום חושבת על האנשים הקרובים אלי, שגם חייהם אינם דבש- יחסים כושלים ובלתי אפשריים, לחץ בלימודים (לא רק אצלי), וחברה אחת שמתמודדת עם מחלה קשה...
ואז מצד אחד - דאגה אליהם מציפה אותי, אך מצד שני, אני מבינה שאצלי הכל יחסית בסדר.
יהיה טוב =] ...