Perfectly Punctually

בשבוע השני כבר הבנו שאין עם מי לדבר, זו הקליפה הריקה, ההולכת ומצטמקת שלה, שמדברת דיבורים חסרי פשר, וזה הכל. היא בוכה בבת אחת, משתתקת ומתחילה לצחקק, קרה ומחושבת ואז נמלאת זעם, והם שופטים את זה כאילו זו הייתה ממש היא, הם מזדעזעים ואז משתעשעים מזה, כאילו שכל כך קל לא לשים לב שאתה תזזיתי-רגשית כמעט כמוה.

לאף אחד חוץ ממני לא עצוב במיוחד שהיא השתגעה. אני חושבת שבדרך כלל כשיש לך סימפטיה, זה לבני מינך.