מתפרקים לאט לאט.בחתיכות קטנות.כול יום חתיכה נשברת,נופלת למטה בגובה גדול-ומתנפצת.
מתפרקים רק בגלל השבר הזה,הסדק הלא מתוכנן הזה שמקשה על כול הליכה.
נשבר עוד יותר מיום ליום...הסדק גדל,ועוד חתיכות נופלות-ומתנפצות.
החלום הזה שרציתי,החלום היחידי שלי גם כן מתנפץ איתן.
החתיכות ממשיכות ליפול,מחליפות צבעים בדרכן למטה.מצבעוני ושמח הן הופכות לאפלות ואפורות.
מתנפצות אחת אחת.וכבר חצי מהנפש שלי לא פה.היא התנפצה ביחד איתן-עם החתיכות השקופות.
נשארתי חצי בן-אדם.בן אדם לא שפוי,לא מסוגלת לחשוב.לא מסוגלת לצחוק.
רק לבכות זה מה שאני יכולה,כי כואב לי בחלל הריק הזה איפה שהחתיכות היו,הן חסרות.
נשארו רק מקומות ריקים,כמו פאזל.
נשארו חללים ריקים.ואתה מרגיש שמשהוא חסר.
הכול התפרק,כלום לא יחזור להיות מה שהיה,ומה שאתה רק יכול לעשות זה לנסות להחזיק את עצמך,
ולא להישבר.אסור לתת לחתיכות שנשארו גם כן ליפול ולהתנפץ.
עוד חתיכה אחת שתחלוף בדרכה למטה ותתנפץ-אני אשבר.ים של חתיכות שקופות אפורות ואפלות.
נראות כאבק,ולהחזירן למעלה אי אפשר.כול כך הרבה חתיכות בחיים לא תוכל להחזיר,
ועכשיו רק נותר ללכת...לתת לעצמך ללכת,להילחם בהם.להחזיק מעמד כמה שיותר..ולהחזיק גם אנשים אחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
