אדם בלי עבר הוא אדם בלי עתיד..

אבל מידי פעם הלוואי שלא ידעתי עבר...שלא זכרתי..

הרבה דברים מציפים ועולים מהעבר..דברים כואבים.. דברים שהרסו לי את הילדות..

אם זה אמא שלי ואם זה האופטימיות המטומטמת שלי לצורך הגנה, אם זה העקשנות שלי ואם זה הגירושין,אם זה הטריכו שלי ואם זה המעבר לאבא.עוד הרבה דברים שאני לא מסוגלת אפילו לציין..

אני מנסה להסתכל מהצד, לראות מה אני עוברת מנקודה אחרת אבל זה לא הולך..

היית רוצה שאמא תדע כמה אני אוהבת אותה וההחלטה לניתוק הקשר הייתה טובה לא רק לי אלא לשתינו..

אני חושבת..

היא צריכה להבין כמה היא פוגעת ויש סיבה וכל הכאוס הזה..יש סיבה לריבים ולמשפטים..יש סיבה..

אבל אני נזכרת תמיד-היא לא יכולה להבין.. היא חיה בעולם משלה.. עולם שרק היא מבינה, עולם שאיני שייכת אליו.. אבל התקווה תמיד עולה, לא לטלפון פעם בשנה ביום ההולדת שלי, אלא למילה טובה, להבנה..

הציפייה שלי תהרוג אותי יום אחד..אני מנסה להתקדם  אבל העבר תופס אותי חזק ולא משחרר...

חיוכים,צחוקים,אופטימיות...למה? לרצות!

לרצות את העולם מסביבי..שלא ירגישו אפילו לשניה את הכאב שלי.. לא לאכזב..לא אותם..

יהיה טוב... אני בטוחה...

טוב כולנו יודעים שלא קל לבנות יחסי אמון..

בטח כולם חושבים שאני מדברת על אהבה.. אבל אלו יחסים מסוג אחר..

דיברנו, אני ואמא... אני צריכה לקלוט שפשוט אי אפשר לשנות אותה.. ולא משנה מה אני אעשה..

אם אני אמשיך להתעקש על הקשר איתה, אני אמצא את עצמי בוכה שוב...

זה לא פשוט להיות כל כך רחוקה מאמא כשהאמת שהיא נמצאת במרחק של 15 דקות נסיעה..

המרחק הוא נפשי.. היא חיה בעולם משלה.. עולם שאני לא לוקחת בו חלק..

זה לא פשוט..זה מכעיס מידי פעם וזה אפילו מתסכל אבל איך זה שאני עדיין מצפה??

האם הציפייה ניתנת לשינוי? האם אפשר להיפטר מהציפייה מאמא?

אני חושבת שאני אמשיך לצפות.. לשיחה, לשאלה, לדאגה או מילה טובה.. הציפייה הזאת פוגעת בי..

מידי פעם אני חושבת שאני זאת שהרסתי את הקשר.. אני מתרחקת, מנתקת קשר ומתעצבנת.. מה מונע ממני להתקרב אלייה? פחד?..

אני מקווה שאני אמצא את התשובה..

מה שבטוח זה שאני אעבור את המכשול הזה.. בדרך כלשהי..