כן.. אתמול נהרג סטודנט במכללה.. למזלי יצאתי מוקדם..

היום היה הרגשה מוזרה.. אולי זה בגלל שכשעליתי להסעה היו רק 4 ילדים בה..

הגעתי לכניסה לשער הנגב ואפשר היה לראות שאין שם אף אחד חוץ מכמה ילדים ספורים..

המשכנו.. כרגיל.. נכנסתי לתולדות האומנות וראינו סרט.. ואז... 20 פיצוצים ענקיים נשמעו.. נכנסו כולם למיגונית המהרה.. שמענו יריות באוויר ומסוקים.. מן הרגשה של אזור הקרב.. ואז בום חזק שהרעיד..

התחלתי לבכות.. הסתיים השיעור ומיהרנו ללכת לכיתה הממוגנת. היו 12 ילדים בכיתה שלי.. כמעט לא היו ילדים..

החליטו לפנות את הבית ספר ב-12 אבל השעה הייתה רק 9 וחצי.. 

נשמע "צבע האדום" והייתי בכיתה אז מה שנשאר היה לחכות לבום ואז להרגע.. נפלו 2 קסאמים אחד אחרי השני והכיתה רעדה כולה.. ואז אבא שלי שי מהכיתה- שהוא זמר בא ושר איתנו שעתיים שלמות כששומעים את הפיצוצים ברקע.. בחלק מהשירים בכינו והמצב הפך למחזק..נשמע עוד התרעה ברקע ובמקום לשמוע את הבום שרנו יותר חזק ממה ששרנו קודם...שמענו פיצוץ קרוב אבל המשכנו לשיר. נאמר לנו שנפל בהידרותרפי בבית הספר ופחדנו נורא.

בגלל שאבא של שי זמר אז הביאו צלמים וצילמו אותנו שרים לערוץ אחד.לסיום שרנו את שיר השלום וזה היה רגע מרגש.

ב-12 הגיעו אוטובוסים ולקחו אותנו הביתה בשלום..

עכשיו אחרי שאני רגועה אני נוסעת לחרמון ב-17:00 ומקווה לשכוח קצת..

חחחח...

שבוע טוב לכולם..

נועה

דיברתי..אמרתי הכל.. למה אני עדיין מרגישה רע?

אני מרגישה כמו נטל למשפחה שלי וכמו צרה לחברות שלי..

אני מרגישה ששום דבר לא מספק אותי חוץ מדמות אחת.. כי אם אין לי את הדמות הזאת אני לא אהיה שלמה.. לא משנה מה אני אעשה..

אני נשמעת פטתית..אני יודעת.. אני רוצה שום להרגיש טוב עם עצמי.. עם ההחלטות שלי..כי עכשיו אני מרגישה נורא מבולבלת.. פתאום מגיעה הנקודה הזאת של הגעגוע לאותה הדמות ומכאן מתחיל הכאב.. ההחלטות הנמהרות והפוגעות.. החשבות שמובילות למעשים לא נכונים.. והכאב לב הזה שגורם לי לטעות הכי גדולה- העובדה שאני לא מצליחה להמשיך.. נתקעת בעבר..

יהיה טוב?..