אז העיניין של האדישות מתקבל בשמחה.. לפחות אצלי..

אם זה מה שיגרום לי להמשיך לחיות בלי להפגע אז זה מה שיהיה..אני דיי מרוצה מעצמי ומההחלטות שלי.. אני לא מרגישה פגועה.. אני לא בטוחה שאדישות זה מה שיגרום לפתרון הבעיות שלי אבל אדישות זה לא כמו אפטיה.. אני לא רואה את המצב המתוסבך הזה בתור הגיוני ונורמלי ופשוט ממשיכה איתו.. אני עוזבת הכל מאחור ומקבלת את העובדה שהדברים הם כמו שהם ואין ביכולתי לשנות אותם.. כמה אפשר כבר להלחם על פנטזיות? תשובה פשוטה: לא נלחמים.. פשוט עוזבים הכל לא? יש גבול גם לכאב שלי.. מתישהו.. אז אני מבינה.. אני מדברת ורבה ומה הפואנטה? אני לא רוצה לצפות כלום כי כבר אמרו לי שהציפיות שלי עוד יהרגו אותי.. אז ויתרתי. בשבילי.. בשביל להמשיך.. ואני מרוצה.. סוף סוף החלטה נכונה..

אז שבת שלום לכולם..

ביי, נועה