טוב כולנו יודעים שלא קל לבנות יחסי אמון..

בטח כולם חושבים שאני מדברת על אהבה.. אבל אלו יחסים מסוג אחר..

דיברנו, אני ואמא... אני צריכה לקלוט שפשוט אי אפשר לשנות אותה.. ולא משנה מה אני אעשה..

אם אני אמשיך להתעקש על הקשר איתה, אני אמצא את עצמי בוכה שוב...

זה לא פשוט להיות כל כך רחוקה מאמא כשהאמת שהיא נמצאת במרחק של 15 דקות נסיעה..

המרחק הוא נפשי.. היא חיה בעולם משלה.. עולם שאני לא לוקחת בו חלק..

זה לא פשוט..זה מכעיס מידי פעם וזה אפילו מתסכל אבל איך זה שאני עדיין מצפה??

האם הציפייה ניתנת לשינוי? האם אפשר להיפטר מהציפייה מאמא?

אני חושבת שאני אמשיך לצפות.. לשיחה, לשאלה, לדאגה או מילה טובה.. הציפייה הזאת פוגעת בי..

מידי פעם אני חושבת שאני זאת שהרסתי את הקשר.. אני מתרחקת, מנתקת קשר ומתעצבנת.. מה מונע ממני להתקרב אלייה? פחד?..

אני מקווה שאני אמצא את התשובה..

מה שבטוח זה שאני אעבור את המכשול הזה.. בדרך כלשהי..