"זה רק הרגש שחוטף מכה..."

התחיל לי שיעור לפני 5 דקות... אבל הצלחתי להתעורר, [כמו תמיד].

החלטתי בכמה דקות השקטות האלו לעדכן.

עברו עליי מס' שבועות מגעילים, מהסיבה הפשוטה. אני מגעילה את עצמי

אני ממש שמנה, ואין אף סימן להתחלת ירידה, אמנם זה טוב לפגישה אצל הדיאטנית בעוד שבועיים.

לקחתי די רחוק את ה'להוכיח לאמא שלי שהכל בסדר איתי'.

אתמול הייתה לי שיחה איתה, זה התחיל מכך שהיא אמרה שהיא לא מרוצה שבקרוב אני אפסיק ללכת להפסיכו' שלי, חייכתי ואמרתי לה שאין לי שום דרך להוכיח לה שאני בסדר.

השיחה התפתחה ודיברנו ב"גילוי לב", אבל שיקרתי,

אבל אמרתי שאני לא רוצה להרזות כמו שנה שעברה ושיקרתי.

אמרתי שאני הרבה יותר שלמה עם עצמי משנה שעברה ושיקרתי.

אמרתי שאני נהנת מהאוכל המשמין ושיקרתי.

דיברנו "בכנות" [ככה זה היה נשמע] והיה נראה שהיא מאמינה., אני באמת רוצה שזה ישפיע עליה והיא תפסיק לדאוג לי.

אני מודה שטיפה כואב לי שאני משקרת לה ככה וגורמת לה להאמין, כי ביום שהיא תגלה שהראש שלי הפוך לגמרי... היא תהרס.

דפדפתי בבלוג לפני כמה ימים....

הלכתי לחודשים ישנים מאד ולתיחלת הבלוג, אני חייבת להגיד שזה ממש מעניין.

כשקראתי עלה בי חיוך מצד אחד, הייתה לי בעיניי מוטיבציה אדירה,  אז ראיתי את עצמי ככישלון, אבל ימים שלמים רק 120 קל', צומות בקלי קלות, ירידה ל47 וזה משקל שלא ראיתי כבר המון זמן.

מצד שני,  זה די צובט לי, זה מבהיר לי את התחושה של הכשילון שבי.

מה היא אומרת התקופה הטובה הזו? שיש לי את הכח הזה? או שהוא עבר לגמרי?  אמנם פעם אף אחד לא ידע עליי כלום וזה היה יותר קל, ועכשיו... כ"כ הרבה עיניים שמסתכלות, זה קשה,  אבל ברור לי שזה לא אומר לוותר.

ואו כמה שאני מחכה ליום הזה.... שכולם יוכלו להגיד שאני "בריאה" לגמרי, כולם יסמכו עליי ויירדו ממני,

אז אתחיל את הירידה הדראסטית האמיתית, מצידי להקיא כל יום ולחסל חב' של לקסעדין, מצידי שהגוף שלי ייהרס... אבל להרזות אני ארזה.

אבל מה בינתיים? איך אני עושה את זה, מאיפה לשאוב כח רצון... ומתי יפסיקו לעשות לי בדיקות דם על ההקאות?? כוס עמקק

עוד עשר דקות מתחיל לשיעור ויש לי רבע שעה הליכה,

אז אני חייבת לטוססס.

אוהבת את כולכןןן....... קשה לי להסביר עד כמה.