לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ילדי אור הירח.




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2010

***


כל כך אנושי, להרוס את עצמנו דווקא כשהכי טוב לנו. אי אפשר לסבול את כל הטוב הזה. הירוק כבר צורם בעיניים אז עוצמים אותן ורואים רק אדום. 
אז על כך שבראת אותי כזאת אני צריכה להענש? אז למה לא בראת אותי אחרת? אם היית רוצה אישה מושלמת, היית צריך אולי להשקיע קצת יותר בפרטים. לקנות חומרים טובים, להשקיע מחשבה, לא אל תספר לי על שבעה ימים. שבעה ימים זה לא מספיק. 
אם שבעה ימים היה מספיק כל זה לא היה קורה,
ואל תגיד לי שגם נצח לא היה מספיק בשביל אישה מושלמת כי זה לא נכון, קצת פוטושופ טוב וגם שעתיים זה די והותר.
כל חיי להרגיש את הריק הזה בפנים, ושם למטה, ובראש. עד שיבוא מישהו שיכאיב לי וילטף וייתן להרגיש קצת חיה, זה מרגיש פתאום הכי כואב בעולם. ואני מוכנה להיות כנועה, ואני מוכנה להיות צייתנית. וזין על הפמיניזם והציוויליזציה, כי אני צריכה גבר שישלוט בי, וזה לא קשור לשוביניזם, זה בכלל התנ"ך ככה אומר
ואני אישה מאוד, מאוד מאמינה. 
אתם מבינים, 
באיזשהו שלב זה כבר כואב להיות הזאת שלא מרגישה, הזאת שלא מתאהבת, שלא נקשרת, שלא בוחרת אף פעם, שכלום לא מספיק טוב בשבילה. 
ואתם מבינים, אולי, זה לא שכלום לא מספיק טוב בשבילי, אני פשוט מפחדת. ממה אני מפחדת? להקשר? להתאהב? לא יודעת. אולי אלוהים שברא אותי יגיד לי. הפחד, אגב, לא היה כלול בפירוט העונש. אולי הייתי צריכה לקרוא את כל האותיות הקטנות לפני שחתמתי על החוזה...זה מה שקורה כשאין משקפיים בגן עדן. 
טוב, כשהוא ברא את הכל חוץ מאותנו בצורה מושלמת והרמונית הוא לא חשב שנזדקק לזה בטח. 
וגם עכשיו אנחנו לא צריכים, האמת, זה לא שבאמת יש לנו בחירה חופשית. יש לנו בחירה חופשית לבחור במה שהוא רוצה שנבחר. אני כרגע מוותרת על הבחירה החופשית שלי, אגב, אני מעדיפה שהוא יבחר בשבילי. כבר אמרתי, אני מעדיפה גבר חזק להשלט על ידו, לא אוהבת להחליט. לא יודעת להחליט. 
אולי אתה תגיד לי,
מה עכשיו?


***

לפעמים הייתי רוצה שהדברים יהיו פשוט פשוטים: שאני אשיג את כל מה שאני ארצה, שאני אוהב את כל מה שהשגתי. שכשיבוא לי אני פשוט אוכל להתקשר וכל מי שארצה יבוא מקצה המדינה רק בשביל לגרום לי לחייך,
שכולם ישימו לב כשרע לי, וגם שיהיה להם אכפת.
שלא תהיה פוליטיקה וגם לא מלחמות, כדי שלא אצטרך להעמיד פנים שאכפת לי מזה באמת, לא אני ולא שאר העולם יפי הנפש שכשבסודן יש שואה לאיש לא אכפת וכשתשעה מבריחי נשק נהרגים בישראל פתאום העולם בא אל קיצו...
אבל נשמור על עקרון הדברים הפשוטים.
הייתי רוצה לאהוב בלי לפחד, ולא להצטרך להעמיד פנים ולעטות מסיכות ליד אנשים מהפחד לא להאהב. הייתי רוצה להיות הליצן רק כחלק מקאסט ולא כהצגת-יחיד.
הייתי רוצה שיאהבו אותי על מה שאני ולא על ההצגה שאני מציגה.
הייתי רוצה שאני ארגיש בנוח לדבר על כל מה שבא לי, ולא להרגיש את הדחף הזה כל הזמן לעניין ולסקרן ולספר
ככה אולי גם הייתי יכולה לשמור על החברויות שלי לאורך זמן רב יותר, כי חברויות שהשיחות בהן מבוססות על סיפורי-מקרה שקרו ולא על דיבורי מהות לא שורדות לאורך זמן, פשוט כי אין מספיק סיפורים שיכולים להחזיק קהל לאורך זמן, צריך גם ליצור סיפורים.
חברות שהיא בין הצגה וקהל ולא בין שני אנשים לא שורדת לאורך זמן, המסך נסגר בסופו של דבר ונשאר רק מחיאות כפיים מנחמות והשחקן והצופה חוזרים איש-איש לביתו עם זיכרון נעים ותו לאו.
הייתי רוצה חברות אמיתיות, שאני אוהב ושיאהבו אותי בחזרה, ולא חברות שאצטרך להלחם על אהבתן או אנטוש מחמת השעמום בחברתן. 
הייתי רוצה גבר להתאהב בו, גבר שיישמע מוזיקה טובה ויילך איתי לטיולים בכל הארץ, וינגן על הגיטרה שירים של ישראל הישנה והטובה, ובינתיים הקיץ ימשוח אותנו בזיעה ויצנן אותנו ברוח של ערב, ונשב מתחת לעץ עם קוצים בלב מדבר ונשתה מיץ טבעי ונדבר על הכל, או סתם נצחק שזה פי מאה יותר טוב.
הייתי רוצה לחבק אותו סתם, ולהרגיש את הדופק והזיעה והנשימות של הגוף ולהריח את הבושם והשמפו והגילוח והסיגריות ואת השמש בשיער שלו ואת הגוף שלי בגוף שלו
ולהיות שלמה. בלי להתבייש. 
הייתי רוצה לדעת מה אני רוצה יותר מהכל וללכת ולהשיג אותו, אבל כשאתה רוצה כל כך גבוהה הכל מרגיש כמו פשרה.

אולי מה שאני הכי רוצה זה להתפשר ובכל זאת להרגיש שבחרתי את ההכי טוב,
אולי זאת ההגדרה של התאהבות בעצם.



****


הולכים זה לצד זה, קצב מהיר, רגליים נושקות לאספלט
ונפרדות
וחוזרות
ונפרדות
מדברים מעט, נושמים הרבה, מחייכים בקושי
הוא לא מספר הרבה, וגם כשמספר היא רוב הזמן לא מקשיבה. הוא מדבר בעצבות כזאת של מבוגרים, אלה שכבר ראו הכל, ולה כבר נמאס קצת להיות האופטימית. אז היא מתקדמת. שמה אותו על ממתינה אצלה בראש וחושבת על עצמה.
כרגיל.
היא חושבת במין עייפות כזאת של צעירים שכל העולם עוד מונח לפניהם והם לא יודעים מאיפה להתחיל לגשת אל ערימת הדברים שיש להם עוד לעשות, 
והיא צריכה עוד לסיים תיכון
ואז צבא
ואז אוניברסיטה
ואז עבודה
ואז משפחה
ונכדים
וזהו. 
ואז היא תוכל להיות עייפה מכל מה שבנתה. והיא אולי תדבר עם הבן שלה בעצבות כזאת של מבוגרים שכבר ראו הכל
והוא יעשה כאילו הוא מקשיב
וכלום לא יהיה, רק רגליים על הכביש ושדות של קוצים ועמודי חשמל גבוהים עד השמיים.
נכתב על ידי , 10/6/2010 11:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט


Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאישה קטנה, אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אישה קטנה, ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)