ילדי אור הירח.

עוד כמה שנים

שהפצעים כמעט יחלימו 

בלילה בדיוק כמו הלילה הזה

למצעד של גלגל"צ במקריות תאזינו

ירח יבהיק, צהוב ורזה.

"יופי של לילה,"

יאמר השדרן

"ועכשיו נעשה כאן איזה השמעה ראשונה

של זמרת חדשה-המילה האחרונה!"

והקול שלי ייצא מתוך רדיו ישן,

ואתם תקפצו: היי! היא הייתה איתי בגן!

מכיר אותה כמו את הזרת שלי,

מגיל כזה קטן.

היא הייתה יפה כזאת, נו, מכוערת

תמיד היה בה משהו מוזר,

הייתה אחרת. 

הייתה שקטה, תמיד עשתה בלאגן...

ואני, אני מכיר אותה מגיל כזה קטן!

ואיך השתנתה, יא אלוהים

ומכל החברים רק לה עוד אין קמטים

של עייפות מהבעל, הילדים והחיים-

נו בטח. לא התחתנה.

תמיד ידענו שהיא כזאת. זונה.

אז הצליחה, אז מה, 

כלום זה לא אומר-

כשתהיה זקנה-לבד היא תקבר.

ובטח בתמונה שלה כאן בעיתון

יש טונה של פוטושופ, תאמינו לי, המון!

כי הרי ממתי יש לה חזה כזה גדול?

ובטח כבר חמש שנים הפסיקה לאכול

ואיזה עיניים עצובות, ידענו כל הזמן

כי אני, אני מכיר אותה מגיל כזה קטן!

היא הייתה יפה כזאת, נו, מכוערת

תמיד היה בה משהו מוזר,

הייתה אחרת. 

הייתה שקטה, תמיד עשתה בלאגן...

ואני, אני מכיר אותה מגיל כזה קטן!

ורגע אחד-מה היא אומרת שם בשיר?

משה, משה, תגביר!!!

זה השם שלי שם? מה?

נו באמת, זה לא היה חרם בכיתה ו'!

מה החלטת להתחשבן על זה עכשיו?

ומול כל המדינה, 

תמיד היית ילדה קטנה.

ואלוהים ישמור! לא הפצתי ששכבת עם אפיק!

(ושתדעי, שבאותו רגע זה היה באמת מצחיק)

לא, לא מנסה להצדיק!

נו משה אל תציק,

אני ידעתי שהיא תחתוך על זה ורידים,

תכתוב על זה שירים,

תפגע באמת, מבפנים?

חוץ מזה, אנשים מתבגרים.

פצעים -כמעט- מחלימים.

****

***

יש לך מין ריקנות כזאת בבטן כמו אחרי שאת גומרת, וממשיכה לשכב על המיטה ולראות אותו מתלבש שכבה אחרי שכבה, יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת
אז את שוקעת בסדינים וחושבת על כלום ועל כמעט ועליו ועל למה לעזאזל לכל בחור יש טעם של פשרה פושרת בפה, ואת רוצה לקום ולעשות אמבטיה טובה, אבל הסדינים מטביעים אותך כמו ים סוער, ואת מנסה לנווט את גופך אל חוף המבטחים של המודעות והערות-אבל שוקעת במערבולות השמיכה, במצולות הכרית...

...-וקמה בבת אחת. כי אי אפשר אחרת.
ובאמבטיה הרותחת הפצעים שורפים יותר והמחשבות נודדות איתך עד לשם כמו להקת ציפורים רעבות ללחם
ואני הלחם.
ואת אומרת לעצמך שאולי תכתבי איזה קטע יפה כי כבר הרבה זמן לא כתבת, ואת בונה לעצמך משפטים יפים בראש ואומרת אותם בקול והם נשמעים מתוקים בפה ואז את חושבת לעצמך, לעזאזל, אין לי פה שום מסר או רעיון שאני רוצה להעביר
זה סתם הכלום שאני.

והיא מחייכת אליי חיוך עצוב מאחורי הדלפק ומגמגמת חצאי משפטים, אני לא מבין הרבה אבל מתוך רצף המילים אני יכול לשמוע "בבקשה" ו"לא נעים לי" ומרגיש איך משהו בתוך הבטן שלי נמס כמו מרשמלו על מדורה ונכרך ונשרף, וחם לי חום נעים ורך כלפיה, ואני אומר בקול חלש מילים כמו: "בטח" ו"אין בעיה", והביטחון שלה עולה קצת והיא אומרת לי שוב ושוב תודה ואני כל כך מצטערת ואני מעריכה את זה המון, ה מ ו ן. ואני חושב רק על זה שהלוואי ויכולתי להקליט אותה אומרת את ה"ה מ ו ן" הזה ולשמוע אותו כל לילה לפני השינה, והלוואי ויכולתי להרגיש את החום של הכרת התודה וההערכה הזאת כל הזמן, ואז אולי הייתי יכול להפסיק לעשן ולהפסיק לשתות ולהפסיק לכסוס ציפורניים ולא להסתתר מאחורי ציניות דוקרת ולחייך הרבה הרבה (ה מ ו ן).
אני הכי אוהב אותה כשהיא אסירת תודה, למרות שאלו הרגעים שיוצא לי להתחרט עליהם הכי הרבה. אבל כשהעיניים שלה מתמלאות דמעות והיא אומרת לי שהיא כבר לא ידעה ממי לבקש (ואני יודע טוב מאוד במקום הכי כואב אצלי בגוף שהיא פשוט יודעת שאני תמיד אסכים) אני מוצא את עצמי נוסע לראשון לציון להחזיר אותה הביתה מבחור ששוב ניצל אותה וזרק אותה, ומחזיר בשמה כספים, וצורב לה את הדיסק ההוא שהיא כל כך אוהבת, ומתקשר להזמין לה כרטיסים להופעה של לאונרד כהן בישראל, והולך ברגל כדי שלה יהיה מקום בהסעה שהיא לא תכננה לחזור בה. ואני נשמע כזה אידיוט, אבל היא באמת מעריכה את זה המון. ה מ ו ן.
וכשהיא מדברת על מוזיקה שהיא אוהבת העיניים שלה בוערות כמו לפידים בלילה קר, וכשהיא מתארת את ההרגשה של לשמוע שיר שאתה אוהב כשאתה מרגיש שכבר אף אחד לא יכול להבין אותך יותר (ושל לשמוע שיר ישן בעברית כשאתה נמצא רחוק מהבית, ושל להבין פעם ראשונה על מה השיר באמת מדבר אחרי ששמעת אותו שנים, ושל לשמוע שיר שלא שמעת מזמן ברדיו פתאום במקרה אחרי שכבר שכחת אותו כליל) מתחשק לי לחבק אותה כל כך חזק עד שאני אמהל בתוכה ואהפוך להיות חלק ממנה, מהרגשות שהיא מרגישה, מהמחשבות והאבחנות הדקות שלה לגבי כל דבר בעולם בערך, חלק מהריפיון והקלילות שבהם היא מזיזה את הגוף שלה ושומטת את הראש לאחור, לא מנסה להרשים אף אחד. להיות חלק מהזלזול שלה בהכל, בהורים שלה ובלימודים ובחברים ובבחורים ובי, רק כי הכל בא לה בקלות כל כך עד שהיא לא מצליחה להרגיש אכפתיות כלפי כלום. אפילו לא כלפי עצמה. 
ואני רוצה להיות מישהו שיהיה לה אכפת ממנו, אז אני מעמיד פני שונא אותה, ואז היא מתרחקת יותר. ואני נכנע, וחוזר אליה. אל הצחוק המתגלגל. אל התמימות והבגרות והטוב והרוע שבה, אל הילדותיות שלה כשאנחנו נשארים מאוחר בעבודה, והיא מתעייפת כבר בעשר, והעיניים שלה חצי עצומות והיא מחייכת במבט לא ממוקד, ומתכווצת בעצמה כאילו קר, ואני רוצה לשמור עליה לחבק אותה לחמם אותה להגן עליה לשכב איתה לשכב עליה לשכב בתוכה להכאיב לה ולנשק לה את הפצע בלב שלא ישרוף יותר לעולם. 
כשהיא עייפה היא טובה אליי, כאילו נמאס לה כבר לשחק את הרעה, כאילו נמס בה המנגנון של להרחיק אדם שיותר מדי אוהב, והיא לפעמים מספרת לי סיפורים מצחיקים ודביליים ומשאירה את העיניים חצי עצומות כשהיא מדברת, ולפעמים זה כל כך מוקצן שאני חושב שגם זאת הצגה. ואני מסתכל עליה ואוהב אותה, את ההומור הזול שלה, והעקיצות על עצמה ועל אחרים ובעיקר עליי, ולפעמים חושב שהיא שונאת אותי ולפעמים חושב שהיא סתם לא באמת אוהבת אף אחד, ומכיר אותה מספיק בשביל לדעת שזה לא העניין. 
ולפעמים מצחיק אותי הישויות השונות בה, ומרתק אותי להסתכל בה מתחלפת למולי: מהילדה הקטנה שמתכווצת מאחורי הדלפק ומחבקת את עצמה כי גבר הרבה זמן לא עשה את זה כמו שצריך (וגם אבא ואמא לא) היא הופכת להיות המתבגרת בעלת ההרס העצמי, יושבת כל כמה דקות על סיגריה חדשה ומספרת לבנות בעבודה על הגברים המתחלפים בתוכה, והן מעריצות אותה על חוסר הרגישות והאדישות שלה אליהם, ואני מגחך לעצמי כמה שמתאים לה הפוזה של הקשוחה, הסיגריה מאפרת את עצמה לתוך הריאות שלה והיא שמה לב שנגמר ומוציאה חדשה, ומספרת על ההוא, איזה זבל הוא, ואיך היא נהנית מזה. ואיך הוא מכאיב לה. ומושך לה בשיער ומלטף לה את הפנים ומוצץ לה את הצוואר וגומר בחוץ, כי היא ביקשה. את הכל היא מספרת להן, ובקול רם, בלי להתבייש, רוצה קצת שיחשבו עליה דברים רעים. ויקנאו (כי בני אדם תמיד מקנאים בדברים כאלה). 
ואז גמרתי איתו, היא אומרת, והן כמו מגיבות במה, ואיך, אבל רצית אותו! כמו עדר של נוצות צבעוניות הקולות שלהן מלטפים לה את הפנים והיא אומרת, גבר זה לפעם אחת, לפעמיים, לא להקשר. צריך לדעת למי לפתח רגשות, וזה בטח שלא לזבל כמוהו, שהיא כל כך ... אההההה... ! ! !
ואני גם רוצה להיות זבל שהיא תאהב. 
"מה אתה מסתכל?" היא אומרת, "בטח לא עלייך" אני מגיב מהר מדי והיא רואה שנפגעתי, אז היא לא ממשיכה. ואני חושב על זה שאין בה רוע, רק ציפורניים שורטות של חתול שלא למד לשחק בלי לפצוע את כל סביבתו ואת עצמו. זה לא רוע, אני אומר לעצמי, זה רצון כזה שיש לה למתוח את הגבול עד הסוף כמעט ולראות איך יגיבו, מין רצון כזה שיש לה לדקור קצת אחרים כדי להצחיק את עצמה ולשמור על עצמה רחוקה מכולם
ואז היא מחייכת את החיוך שלה ופוקחת אליי עיניים ואני חושב שאולי כל זה בכל זאת כדאי.