ילדי אור הירח.

***

הלהבות מכלות, ככה אומרים, והן מכילות בתוכן את כל הצבעים בעולם
כשהיינו קטנים היינו רוקדים סביבן, וצולים מרשמלו עד שהוא שרוף מבחוץ ונמס מבפנים, והיית לוחש סוד לדניאל עם הצמות הארוכות ארוכות שלא נגמרות, והיא הייתה מגרדת בנמשים על האף (שאולי נוצרו מהשתתפות בכל כך הרבה מדורות כאלה ואם אנסה אז גם יהיו לי), ומנידה את הצמות שלה ככה שהן חובטות לה בגב שלוש פעמים ובך רק פעמיים,
ועכשיו אתה כורך סביב רוני את הידיים, מכניס לתוכה את הלשון שלך, והלהבות משתקפות לכם בעיניים כאילו יש לכם עיניי זכוכית מבריקות והן כחולות ואדומות ומשגעות כמוהה, ואתה חושב שהלוואי שהיו גם לה כאלה צמות וכאלה נמשים, אבל יודע שהיא רק בחורה של לילה, ולבחורה כזאת אף פעם אין את מה שאתה באמת מחפש.

ערן מחזיק לי ביד, ואני קצת בוכה בלב אבל הולכת אחרי המשיכה, והוא פורש את השמיכה רחוק רחוק שלא יראו ושוכב עליי, מעליי, נכרך סביבי, מקיף אותי כמו גדוד של צבא מיניאטורי ומחזיק אותי חזק ודוחף ודוחף ומסביבנו קוצים ודשא ועץ ומעלינו כוכבים כל כך גדולים וזה כמעט רומנטי להחליא ואני אומרת, די, די, זה לא מתאים. והוא מפסיק וכואב ואומר שטויות כמו "שוב?" ו-"מסכן הבחור שיהיה לך, כמה תשגעי אותו". ואני בלב חושבת שעם הבחור שיהיה לי אני לא אגיד די לעולם ושפשוט איתו זה לא נכון, ושותקת כדי לא לפגוע, רק אומרת: "זה לא אתה. זה פשוט שאנחנו מכירים יותר מדי טוב, ו...זה לא כמו בחור ובחורה שרואים אחד את השני ונדלקים ומחפשים ורוצים כל כך ואז זה קורה וזה טוב, זה לא העניין של המגע או של הבגדים, זה העניין של..." לא אומרת, ההתפשרות. אני מחפשת בעיניים את המדורה.

הלוואי ויהיו לי נמשים יום אחד.

***

קרן של זריחה מאירה את פניה,
"לא חשבתי שזה יהיה ככה" היא אומרת ומסתירה את הפנים בתוך הכרית, בין השמיכות, שלא אראה את הקמטים.
אני מסתובב לצד השני, סולד מהתיעוב העצמי שלה, מהפחד והבושה שלה שאנשים יראו אותה חלשה. אם יכולתי לצאת ולברוח הייתי הולך, אבל אני והיא זה לנצח פה, שוקעים בביצה שהיא המיטה שלנו, בין גלי השמיכות שבלילות סערה מטביעים אותנו; ואנחנו יורקים קצת מים, מוציאים את הראש לנשום אוויר ומתרחקים כמה שיותר אחד מהשני-הרי אם אחד ייפול הוא ימשוך את השני, אנחנו נזק לעצמינו, הורסים לעצמנו, את עצמנו כל פעם מחדש.
השמש עולה, קולות הילדים קורעים את עור התוף שלנו-הם מדברים בלחישות, לא להעיר אותנו. זה כואב כל כך, הדאגה שלהם. והיא צורמת. כמו שמיכה קוצנית ומחוספסת לאדם קופא.
"לא ידעתי שזה יהיה ככה" היא אומרת שנית, ושוקעת בתוך הסדינים.