ילדי אור הירח.

ממקומי במיטה אני כמעט יכולה להרגיש את הכעס שלה עולה ועולה ורוקעת במעלה גרם המדרגות בראשה אישה קטנה וזועמת והקול שלה נקרע והיא מתנשפת מהמאמץ (כל השנים האלה של העישון לא שיפרו לה את הכושר), אבא לוחם מיומן במילים ויודע איך להחזיק חזק את הרובה ולא לרעוד, וצחי, המפקד שלו מהצבא שתמיד נמצא אצלו במחשבות נותן לו ח"ח ומזכיר לו שרחמים עוד לא הובילו לניצחון
הן אכזריות, המילים. ויש להן כח לא נורמלי.
ועכשיו שתיקה, וכל המילים שנאמרו ושלא נאמרו ביניהם עברו את נקודת הרתיחה וכעת הן מתאדות אל התקרה, טופחות ליד המנורה וקודרות שם, ענני הזעם שלהם

למחרת בבוקר ענני הצעקות עוד יהיו שם, זכרונות שחורים של כל מה שפחדנו שיאמרו.
הם יטפטפו לקפה, ימהלו בדמעות של אמא, ימרחו לאבא את הדיו בכותרות של העיתון, והוא ירטון קצת בלב אבל ישתוק כי ידע...הוא אשם.
והם ילכו אחריי לבית ספר כמו צל גבוהה ומעוות, יפריעו לי להתרכז במבחן במתמטיקה, וכל הרגשות האלה יתבלבלו לי בניסיונות להעמיד פנים שהכל טוב והגשם הזה רק שיפסיק כי הוא מורח לי את כל האיפור

בדרך הביתה יש אור של קיץ וריח של גשם, נקי נקי, והוא מתערבב עם ריח הבנזין של המכוניות הישנות, והעשן שנפלט מהן יפה כל כך ואני שואפת אותו עמוק עמוק אל תוך הריאות השחורות שלי.
הענן שחג מעליי כאילו הייתי דמות דפוקה באיזה קומיקס מחורבן נגוז סוף סוף
ואני מחייכת עד הלילה, רק כי אני יכולה.