אני לא יודעת אפילו איפה להתחיל... יש לי כל כך הרבה לפרוק...

נתחיל בהורים... למה הם תמיד חייבים להיות כאלה מעצבנים?!

הם חושבים שאני עדיין ילדה קטנה בכיתה א', שצריכה לחזור הביתה מוקדם כל הזמן.

אויי זה יכול כל כך לשגע לפעמיםם, הם לא יכולים להשתנות?! להיות קצת יותר חופשיים?!

וחוץ מזה סוף סוף הגענו לפאקינג חופש גדול הזה אז שיתנו לי להנות קצת!! אחרי כל ההשקעה הזאת בלימודים,

גם לי מותר ללכת לבלות ולחזור הביתה מאוחר.. מה יש?! אסור לי?!!

דבר שני.. הוא 3/>, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר חושבת עליו, כשאני יוצאת עם חברות אני תמיד מנסה להסתכל ולמצוא אותו..

שאני יוכל ללכת לדבר איתו או אפילו סתם לשבת לידו.

אני כזאת טיפשה.. אני לא אפילו לא מנסה לעשות עם זה משהו, אני לא יודעת מה לעשות!!

תכלס אני בסה"כ עולה לכיתה ט' אז למה זה מרגיש לי ככה?! אני אפילו לא יודעת לתאר את ההרגשה...

אני לא יודעת אם הוא בכלל חושב לכיוון כזה, נראה לי שסתם נחמד לו לשבת ולדבר איתי....

דבר שלישי... אני פתאום מגלה עד כמה שאנשים יכולים להיות צבועיםם!!!

רגע אחד הם הכי נחמדים אלייך בעולם ורגע שני הם לא שמים עלייך בכלל,

כאילו מה נסגר תלכו עם הרגש שלכם עד הסוף ואל תשנו כל רגע דעה או גישה,

תהיו מי שאתם ולמי שיש בעיה שיעשה "אחורה פנה" וילך לדרכו...

אז, תאהבו אותי בגלל מי שאני ולא בגלל שום דבר אחר!!!

שמתי לב פתאום שיש כל כך הרבה סימני שאלה.. מתי כבר כל השאלות ללא התשובה האלו יפתרו?!(זה גם נחשבת שאלה =\)

טוב.. אמ.. זהו.. למרות שזה פוסט די חופר, הייתי חייבת לפרוק הכל..

אני מרגישה מעין הקלה כזאת.. למרות שהדברים האלה עדיין לא פתורים, אבל בכל זאת..