במונדיאל 1994 שנערך בארה"ב ערך דייגו ארמנדו מראדונה את ההופעה האחרונה שלו בנבחרת ארגנטינה.
במשחק האחרון שלו מול יוון הוא בישל את אחד המהלכים הגאוניים שאני זוכר.
הייתה בעיטה חופשית לארגנטינה.
קלאודיו קאניג'ה התחנן לקבל את הכדור.
דייגו סימן לו עם הידיים "רגע, רגע".
עם העיניים הוא הסתכל על החומה הנבנית.
עם הרגל הוא שם קאניג'ה מול השוער היווני.
הכל בו זמנית.
אח"כ יצאה ההודעה על פרשיית הסמים שגמרה לו את הקריירה.
באותו מונדיאל היה בסגל נבחרת ברזיל בחור צעיר, עילוי בן 17.
רונאלדו שמו.
הוא לא שיחק דקה, אבל כולם כבר שמעו על ילד הפלא.
בתחילת העונה הבאה עבר להולנד.
שאלו אותו כמה שערים יבקיע.
הוא שאל מחזורים יש.
אמרו לו 34.
אז הוא אמר שיכבוש 34 שערים.
ובסוף העונה?
34 שערים.
נולדה אגדה.
שנה אח"כ עבר לברצלונה.
קרע רשתות כאילו אין מחר.
הפיל בלמים, סיבסב מגינים.
כבש את העולם.
מי שלא ראה את השער מול קומפוסטלה, כאילו לא ראה את רונאלדו בימיו.
מהלך של משהו כמו..10 שניות שהיה בו את כל מה שעשה את רונאלדו לגדול כ"כ –
כוח מתפרץ, מהירות, טכניקה עילאית, נחישות, קור רוח נדיר.
(אני עד היום משוכנע שכשקרמבו מ"מבצע סבתא" אמר "תתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט תגביר – התסריטאי התבסס על הגול הזה)
אח"כ עבר לאינטר.
במונדיאל 98' משהו השתבש.
כולם מכירים את הסיפור של ערב הגמר.
אובדן ההכרה, הקונספירציה של נייקי, ההופעה הנוראית מול הגאונות של זידאן.
אח"כ באה הפציעה הראשונה.
השיקום באינטר, הקאמבק האדיר במונדיאל 02' ביפאן ודרום קוריאה שהסתיים עם תספורת נוראית וגביע עולמי.
הבגידה בנשיא מוראטי והמעבר לריאל מדריד.
פציעות, השמנות, יחסי אהבה-שנאה עם הקהל המפונק של ריאל מדריד
ובעיקר – אין סוף גולים, כולל שלושער מדהים באולד טראפורד מול מנצ'סטר יונייטד.
אח"כ הגיע מונדיאל 06' הכושל בגרמניה.
למרות הכשלון העצום של ברזיל, רונאלדו שבר עוד שיא – הוא הפך למלך השערים של הגביע העולמי בכל הזמנים.
כאילו שבשלב זה מישהו עוד היה צריך הוכחות שמדובר באגדה...
אחרי עוד חצי עונה תחת הדיקטטור קאפלו באה חצי עונה מדהימה במילאן שהעיפה את הקבוצה עד למקום הרביעי אחרי שהתחילה את העונה במינוס 8 נקודות.
בתחילת העונה נפצע שוב.
לפני שבועיים ערך הופעת בכורה העונה.
כמובן שהוא כבש.
אפילו צמד.
אבל אז נפצע שוב.
אתמול נכנס במחצית השנייה מול ליבורנו.
אחרי 7 דקות נפצע שוב.
ממש כמו אחרי הקאמבק הראשון באינטר.
התחושה היא שהפעם זה נגמר.
מזה הוא כבר לא יוכל להתאושש.
אפשר לחלק את הכדורגל לדורות.
אני גדלתי עם סופו של הדור שכלל את מראדונה, ואן באסטן, ז'אן פייר פאפן.
אח"כ הגיע הדור של חצי חלוצים-חצי קשרים התקפיים – רוברטו באג'יו (בודהה הקטן), יאיר ליטמאנן, העילוי הפיני וההולנדי הגאון שירש את ואן באסטן – דניס ברגקאפ.
הדור הנוכחי כולל את קאקה, מסי וכריסטיאנו רונאלדו.
בהחלט שלושה שחקנים שמשנים את פני הכדורגל העולמי. שילוב נדיר של טכניקה, מהירות והבנת המשחק כפי שהוא היום (והוא שונה מאוד מהדור של באג'יו וליטמאנן).
הדור הבא, זה של תיאו וולקוט, בוז'אן קרקיץ' ופאטו מבטיח גם הוא רבות ולכדורגל צפוי עתיד ורוד.
אבל בעיניי, דווקא הדור של רונאלדו, זה שבא אחרי באג'יו ולפני קאקה, הוא הגדול ביותר.
דור שכלל בין היתר את פרנצ'סקו טוטי קיסר רומא, הנסיך אלסנדרו דל-פיירו והמלך של מדריד ראול, וכמובן – רונאלדו.
דור ששבר שיאים, לאומיים (ראול) ושל מועדוני פאר (כל השלישייה שציינתי).
דור שגילה נאמנות ושיחק במועדון אחד כל חייו (וחייו של דל-פיירו בפאדובה לא נחשבים לצורך העניין).
דור שלכל אחד ממוביליו יש את הרגע המגדיר שהפך אותו לסמל במועדון שלו והפך אותו לאגדה שהוא.
למרות ששיחק בששה מועדונים, רונאלדו השאיר בכולם חותם.
את כולם הוא שידרג.
בכולם הוא עשה את מה שהוא עשה, אולי הכי טוב בהיסטוריה של המשחק – כבש.
אני לא יודע כמה עוד ייצא לנו לראות את החיוך המעט עקום של הפנומן השמנמן,
אבל מי שלא ראה את בובי רובסון, עוד אחד שכבר ראה הכל, תופס את הראש אחרי אותו גול נדיר מול קומפוסטלה,
מי שלא ראה את קור הרוח מול השער בעשרות ומאות מקרים,
מי שלא ראה את הכוח המתפרץ שהפיל אחריו בלמים כאילו עברה טורנדו בסביבה,
מי שלא ראה הדריבל הקטן על שטח של מטר כשהוא מנער בבת אחת שני שחקני הגנה,
מי שלא ראה את הפנומן משחק בשידור חי,
לא ראה גאונות אמיתית.
(ואף מילה על זידאן. יש אגדות שחוצות דורות)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
