הוא עמד בשער האחוזה.
שיערו אפור וארוך, זקנו ארוך ומעוטר עלי שלכת.
צלקת על הלחי והידיים שחורות מלכלוך.
כל לילה הוא עמד שם.
הסתכל על החלון עם האור הדולק בקומה הרביעית,
ברח בכל פעם שהשומרים עברו בסריקה.
שמר על דממה.
אף אחד לא ידע שהוא שם.
כל מה שהוא רצה היה רק להסתכל על החלון עם האור הדולק בקומה הרביעית.
כשכבה האור, חזר אל הפארק שם היה ביתו, על ספסל עץ.
בבוקר היה חוזר.
כל בוקר הוא היה חוזר.
עמד לא רחוק מהשער אבל מספיק קרוב כדי לראות את כולם יוצאים ממנו.
בכל בוקר יצאה ממנו גם מכונית כחולה גדולה.
לה הוא חיכה.
הוא הסתכל וקיווה שלא יראו אותו.
מדי פעם גם הצליח לראות.
אחרי שהמכונית הכחולה הגדולה הייתה עוברת,
הוא היה חוזר אל הפארק, שם היה ביתו, על ספסל עץ.
בערב, כשרק התחיל להחשיך, היה חוזר לשם.
כל ערב, כשרק התחיל להחשיך, הוא היה חוזר לשם.
עמד לא רחוק מהשער, אבל מספיק קרוב כדי לראות את כולם חוזרים דרכו.
בכל ערב, כשרק התחיל להחשיך, חזרה דרכו גם מכונית כחולה גדולה.
לה הוא חיכה.
הוא הסתכל וקיווה שלא יראו אותו.
מדי פעם גם הצליח לראות.
אחרי שהמכונית הגדולה הייתה עוברת, הוא היה הולך לכיוון החלון עם האור הדולק שבקומה הרביעית.
הוא היה נשאר שם עד שהאור היה כבה.
שנים עברו ושיער הארוך כבר לבן.
עלי השלכת שבזקנו התחלפו באבק, כי את הפארק הפכו לחניון.
ערב אחד, כשרק התחיל להחשיך, הוא החליט שהוא לא הולך.
כל לילה במשך שנים אותו שברון לב.
אותה בושה שיראו אותו, אותו פחד ממה יעשו לו כשזה יקרה.
הרי אף אחד לא מתייחס בכבוד לזקן תמהוני עם שיער ארוך וזקן מאובק שמחכה למכונית כחולה גדולה.
הרגליים משכו אותו לשם כמעט בכוח, אבל הוא החליט שהוא לא הולך.
חיפש לו תעסוקה.
קרא את העיתונים שהתכסה בהם, ניקה את זקנו, חיפש משהו לאכול.
כל מה שעוזר להעביר את הזמן, גם אם לחלוטין מיותר.
בשעת לילה מאוחרת גם המכוניות עם הזונות והזוגות של הצעירים/הבוגדים/המתנסים/והנשואים-שעושים-את-הבייביסיטר-התיכוניסטית עזבו את החניון.
הוא הלך לישון.
אורות של מכונית חולפת סנוורו אותו, אז הוא הסתובב לצד השני, מנסה להתעלם עד שתחלוף.
האור עבר, אבל טריקת דלת נשמעה.
הוא פחד.
אולי שוב באו פוחזים שיכורים להרביץ לו?
עצם עיניים, העמיד פני ישן בתקווה שירחמו עליו.
הוא הרגיש מישהו נוגע בקצה מעילו, אבל לא העז לפתוח את העיניים.
רעד מפחד, התפלל שיעזבו אותו כבר.
אחרי כמה רגעים טריקת דלת נשמעה, האור נדלקת והמכונית התרחקה.
הוא פחד ובכה ולא ידע מה קרה.
הוא לא רגיל למגע שכזה שלא מלווה מיד בסטירה או אגרוף או שלוקחים לו את האוכל.
הוא נשאר קפוא ונרדם.
בבוקר הלך שוב ליד שער האחוזה.
חיכה למכונית הכחולה הגדולה שתצא.
הוא הסתכל וקיווה שלא יראו אותו.
מדי פעם הצליח להגניב מבט.
המכונית הכחולה הגדולה נעצרה על ידו.
אשה זקנה עם עיניים מתות יצאה ממנה.
היא ניגשה אליו ונעמדה למולו.
הוא התמתח והביט בה.
הם שתקו.
היא הורידה עלה מהמעיל שלו.
הוא נגע בפניה כמו בפעם הראשונה.
ידיו מחוספות והרבה פחות עדינות.
"זה בסדר?" הוא שאל, ממש כמו בפעם הראשונה.
היא הנהנה, ממש כמו בפעם הראשונה.
"סולחת?"
"סולחת"
זקן מרופט ועלוב מחבק אישה שגרה באחוזה.
50 שנים אחרי,
הבטחה אחת התקיימה ומעגל גדול אחד נסגר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
