מילה ותמונה

מצטער על שלקחתי לך את הלילה, אבל זה היה מוצדק.

הייתי רוצה לומר שהייתי עושה זאת שוב, אבל אני לא רוצה שתכעסי עליי.

בלילה את באת אליי.

הלכת לסבא שלך, שמסתבר שהוא שכן שלי, ובדרך החלטת להפתיע אותי ודפקת לי על הדלת.

קיבלתי אותך בהפתעה ולחצנו ידיים בחמימות (מה אני, מובארק?! אני לא מאמין שאני מצטט את עדי אשכנזי).
דיברנו וחיפשתי לך משהו לאכול ובדרך גיליתי מלא תבלינים בארונות (מסתבר שגם עניין הבישול שנפתחתי אליו בא לי בחלומות), ואת באת ועמדת לידי, ומשום מה הבית שלי התמלא בכל מיני טיפוסים, שאני זוכר רק אחד מהם ואני לא מת עליו.

התייחסתי רק אלייך והתעלמתי מהעובדה שיש שבעה אנשים שאני לא רוצה בבית שלי.

הרבה יותר הפתיעה אותי העובדה שלאורך כל הזמן הזה, ניו לא הוציא אפילו נביחה אחת.

אולי בגלל שהנוכחות שלך הרגיעה אותו. הגיוני, דווקא.

בכל אופן, התקרבנו.

הרגשתי את הפרפרים בבטן.

באיזשהו שלב כולנו יצאנו מהבית, ואני יצאתי כשאת מותני עוטפת זרועך.

אני צירפתי את שלי סביבך וכך יצאנו מהבית.

נפרדת ממני כמו שנפרדת ממני,

ואז הלכת לכיוון ביתו של "סבך".

שמת לב שחלמתי על סבא שלך דווקא היום?

אני אפילו לא ידעתי שזה היום.

ואני גם לא ממש מכיר את סבא שלך. בחלום שלי הוא היה מגניב.

בכל מקרה...

אני צר לי על הלילה הלבן ועל שגזלתי שנתך בשביל החלום שלי,

אבל התחושה בחלום והתחושה שהתעוררתי איתה, שווה את זה לגמרי.

את מחבבת אותי, את שמחה שאני שמח, לא?...

ואל תשכחי: אסור לרוץ על הסיפון.

חשוך ושקט.

עירומים, שוכבים, מסתכלים על התקרה.

שותקים.

סירנה מכניסה לנו אורות אדומים לתוך הבית, מזכירים את הסליז והטירוף שהיה פה מקודם.

הסירנה נבלעת בדממה.

שותקים וגוועים לתוך הלילה.

העיניים נהיות כבדות יותר ואת מבקשת שאחבק אותך.

אני נרדם כשחזי אל גבך

ואני אל ישבנך.

לא סגרנו את התריסים, התעצלנו לקום,

ואני לא יכול לישון כשיש אור בחדר.

בשש בבוקר אני מתעורר ומסתכל עלייך ישנה.

הולך להתקלח, מכין לי כוס קפה.

מחזיק עיתון ביד. שנים שלא החזקתי עיתון ביד.

את מגיעה לסלון, עירומה כמו שנרדמת,

ומתיישבת בחיקי, גונבת עוד כמה רגעים של שינה.

אני מלטף לך את הגב ומנשק אותך במצח

ואת הולכת להתקלח.

אני מכין לך חביתה, עם סלט וגבינה עם כוכבים, כי אני יודע מה את לא אוהבת,

ועם קפה.

צפצוף מעצבן מעיר אותי ואני חוזר למציאות.

אני מכבה את השעון

ובוחר לחלום עלייך עוד כמה דקות.

את לא שם.

אני שונא בקרים,

הם תמיד לוקחים אותך ממני.

כשאת ישנת אני לא הצלחתי להירדם.

החלטתי לשוט עם המחשבה לאן שתרצה לקחת אותי.

מצאתי אותנו על גג של בניין גבוה.

הרגשנו את משק כנפיה של ציפור שעפה מעלינו,

ככה גבוה היה הבניין הזה.

נשענו על המעקה והסתכלנו למטה.

ניסיתי לקלוע לך במבה לתוך הפה.

פספסתי.

היא צללה למטה, ואת סיננת "אופס".

כששאלתי אם במבה שנופלת מגובה כזה יכולה להרוג,

את נקרעת מצחוק ואז אמרת שבילדד השוחי אומר שלא.

מכונית שעברה בחוץ קטעה לי את המחשבה.

הסתובבתי וחיבקתי אותך.

עצמתי עיניים והתחלתי שיט חדש.

היינו עם מזוודות מחוץ למוטל אמריקן-סטייל.

זרקו אותנו כי נגמר לנו הכסף.

התיישבנו באמצע מגרש חניה ריק.

כמעט ריק.

בדודג' החומה המרופטת היו אנשים שיכולתי להישבע שאלה אל ופג באנדי.

איפה עוד ראית דודג' מחורבת שכזאת?

צחקת ובכית והיית רעבה.

הוצאתי וופל גרדנה קצת נמס שנשאר לי בתיק משבוע שעבר וקניתי לך קולה במטבע האחרון שנשאר לי בארנק.

ארוחה צבאית מלאה, ככה סיפרו לי פעם.

הסתובבת אליי ורצית לשים עליי ראש, אז נשכבתי על הגב.

הנחת עליי ראש וחיבקתי אותך.

חזרתי לשוט בעולם של מחשבות ודמיונות.

מארש החתונה של מנדלסון התנגן.

שאלת אותי מתי אציע לך ואני שאלתי מתי נוח לך.

את חייכת ונישקת אותי.

חייכתי אלייך ודיברנו בשקט.

אפילו אני לא שמעתי על מה דיברנו בתוך כל הרעש וההמולה.

החטא החביב עליי בדיוק הגיע - בורקס ממולא בשר ברוטב פטריות.

הכלה התקרבה אלינו.

נצצה ככל הכלות, אבל כשעמדה לידך נראתה כמו גחל כבוי לעומת לבה גולשת.

בסוף נרדמתי וכשהתעוררנו חייכתי אלייך ושאלת מה אני מחייך על הבוקר,

ממתי אני מחייך על הבוקר?

פעם כתבתי לך שאילו יכולתי להתאהב בך מחדש הייתי עושה את זה, אבל לא הייתי בטוח שאני יודע איך.

אני חושב שדרך החוויות שרציתי לחוות איתך, הפשוטות, המתוסרטות, האמיתיות, הצלחתי להבין איך זה קורה.

לילה אחד נטול שינה שבו אתה עוצם עיניים ובורח לעולם הדימיון,

שוכח את המעצורים, שוכח את התלאות, שוכח את כל מה שלא חשוב כשהיא איתך.

באיזשהו שלב אתה נרדם ולא בטוח שאתה חולם עליה,

אז אתה כ"כ מתגעגע וכשהיא הדבר הראשון שאתה רואה, זה כמו משאלה שמתגשמת.

אז ככה,

ככה הצלחתי להתאהב בך מחדש.