מילה ותמונה

מוזר לכתוב על משהו אחר.

אחרי יומיים שהראש התעסק רק בזה,

צריך לשנות פאזה ולחזור לחיים.

אם זה מוזר וקשה לי,

אני לא יכול אפילו לשער כמה זה מוזר וקשה למשפחות.

אומרים שהחיים מנצחים הכל,

שלא נולד זה שיעצור את הזמן.

אז אומרים.

לפעמים אני דווקא כן מרגיש את הצורך לעצור ולחשוב,

ולבכות ולהצטער.

החיים זה לא הכל בחיים.

יש סביבי אנשים שאתמול, בשעה שחשפו את ארונות הקבורה,

העדיפו לשמוע את "עושים אהבה עם ג'ני בלום", על שלל פרסומותיה, שיריה הלא-מתאימים-בעליל והחסויות שמבצבצות בכל מילה שהאישה הזאת מוציאה מהפה.

"מה זה, יום הזיכרון?!" הוא התלונן.

עניתי לו שזה לא יום הזיכרון, אבל לא יקרה כלום אם יכבד יום אחד בדממה.

נשמע את הדיווחים, את הקולות, את השירים שהולמים יום עצוב שכזה.

אבל הוא חי בבועה משלו.

הוא מסוג אלה שמלבדו, חברה שלו וחברים שלו, כולם על הזין.

שום דבר לא מעניין ושום דבר לא חשוב.

אני שונא אנשים כאלה.

הם חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת,

בטוחים שהם מרכז העולם, ושכל מה שלא נוגע להם ישירות, לא חשוב.

הימים האחרונים באופן כללי לא היו טובים.

בין מחלה לבעיות בעבודה,

מפה לשם, היה לי חרא שבוע.

לא היה רגע אחד שהרגשתי בו טוב.

אפילו מהאוטו שקניתי השבוע לא הצלחתי ליהנות.

עוד מעט יש לי יומולדת,

כך שאני מקווה שעד אז דברים ישתפרו,

כי אני ממש לא הטיפוס של היומולדת שלי.

זה יום עם זיכרונות לא ממש נעימים (דוד שנפטר, אמא, שגם לה יש יומולדת באותו יום, שברה את היד ומאז היא נכה ועוד כמה כאלה),

והיו שנים שהייתה לי מצבת חברים דלילה במיוחד,

כך שלא פעם הוא גם עבר לבד.

עכשיו זה כבר פחות משנה.

השלמתי עם העובדה שלא אהיה האיש הגדול שרציתי להיות.

עכשיו אני רק צריך להשלים עם זה שמכל האנשים בעולם, אני צריך להיות אני.

ייקח זמן, אבל אני בדרך הנכונה.

ואם כבר נפתחנו,

שמתם לב שאתם באים לפה פחות לאחרונה?

משהו שאמרתי?

אמנם הכתיבה כבר לא משהו (ואני מרשה לעצמי להשתמש בתירוץ "התקופה"),

אבל זה עדיין לא כזה גרוע.

אל תראו את זה ככה.

קורים גם דברים טובים.

במכבי נתניה, משוש נפשי ואהבת חיי, יש עידן חדש עם אלוף עולם על הקווים.

הדיווחים ממחנה האימונים מחממים את הלב ומציתים את התקוות לשובה של האימפריה.

קניתי אוטו חדש. נכון שמקודם כתבתי שעוד לא נהניתי ממנו ואני עדיין בשלבי חישוב של "כמה עוד זה יעלה לי, לעזאזל", אבל גם זה יעבור והכי חשוב – חסל סדר אוטובוס.

ועוד כמה קטנות, כמו אימון נהדר בחדר כושר שגרם לי להרגיש ממש טוב,

כמה שירים חדשים שמצאתי וכאלה.

קטנות, אבל שוות.

לא יודע איך לסיים את הפוסט הזה.

בטח מחר עוד נקרא על זה במוספי השבת ונראה ביומני החדשות,

ובתחילת השבוע יהיו עוד קצת שורות,

עוד שבוע נמשיך הלאה.

נזכר מדי פעם, אבל לא נתעסק עם זה יותר מדי.

החיים זה לא הכל בחיים,

אבל הדרך היחידה להתמודד איתם היא פשוט, למרות הכל, להמשיך לחיות.

הלא כן?..

מחר בשעה הזאת כבר נדע הכל. האם אודי ואלדד חיים, אולי רק אחד מהם או שחלילה שניהם הלכו לעולמם.

לרגע אחד,

מחר ב-9 בבוקר,

לא נחשוב על האם העסקה הזאת כדאית או לא. לא נחשוב מה יהיו התוצאות של העסקה הזאת.

אפילו לא ננסה לנחש.

לרגע אחד,

מחר ב-9 בבוקר,

נבכה, נחייך, נתרגש עד כלות.

נתרגש כמו שרק אירועים מהסוג הזה יכולים לרגש אותנו.

נתרגש ונעצב כמו שהתרגשנו ובכינו כשחזרו ארונותיהם של עדי אביטן, בני אברהם ועומאר סוועאד.

נחשוב רגעים על רון ארד וגלעד שליט, ובאומל ופלדמן וכ"ץ (ששמותיהם הפרטיים פרחו מזכרוני).

נקווה שנראה אותם במהרה בימינו,

איתנו.

כאן.

בארץ שבשמה יצאו להילחם.

לרגע אחד, נהיה כולנו מאוחדים.

נחבק את המשפחות ונאמץ ללבנו את שני הבחורים לתמיד.

ותמיד כשיאמרו השמות אלדד רגב ואהוד גולווסר, כולנו נדע במי מדובר.

מחר, לרגע אחד,

נשכח מהפרשות של אולמרט ומהבעיות הקיומיות הפרטיות של כל אחד מאיתנו,

ונהיה כולנו, במרחק הרצוי כמובן, ממשפחות רגב וגולדווסר.

נזהר שלא לחבק מדי, לא לחנוק מדי, לא לנכס אותם לעצמנו, למרות שאנחנו ישראלים.

נכבד אותם, נוקיר אותם, נחוש הקלה כשנדע ששני חיילים פחות נמצאים אצל השטן המזוקן.

לרגע אחד, נהיה עם אחד שוב.

בהלוויה, אם חלילה תהיה, אני יודע שהעין שלי לא תשאר יבשה.

גם מחר בבוקר לא.

לא משנה כמה "גיבורים" מנסים להיות,

יש דברים שהם גדולים מאיתנו.

בערב יתחילו הפרשנויות ולמה היה כדאי ולמה לא.

אבל הכי חשוב שלא נשכח,

שמחר הם יהיו בבית,

ולפחות הגיהנום הפרטי שלהם ושל המשפחות ייגמר,

ומבלי להסתכל על עניינים בטחוניים, דברים שקלים לי בתור אזרח מין השורה כי יש מלא גיבורי אמת ששומרים עליי,

מחר ב-9 בבוקר,

אני אהיה קצת שמח.

אם יחזרו שניהם על הרגליים, זה ייכנס לפנתיאון הימים המרגשים והגדולים בחיי.

אם לא, אהיה קצת שמח, הרבה עצוב. אולי להפך.

תשאלו אותי מחר.

וכך קיוויתי שזה ייראה

תקווה

עריכה, נכון לשעה 9:42:

זה אחד הרגעים העצובים.

אין הרבה מה לומר ומאוד קשה לדבר.

אנחנו במשרד עכשיו, שותקים, מקשיבים לרדיו.

צריך לכבוש את העצב ולא לתת לעין לדלוף.

לפעמים מקווים כ"כ ששוכחים את המציאות.

לרגע כמעט ושכחתי באילו נסיבות ולאילו ידיים הם הגיעו לשוביים.

פשוט עצוב.

ועוד עריכה אחת:

מי שלקח אותם, או אחד מהם, חי,

והחזיר אותו מת - צריך לשלם.

אם זה אכן המצב, אני אומר: תפוצצו את הנבלה. אותו ואת כבשיו העיוורות.

תזריקו משהו לקונטאר לפני שהוא חוזר.

רצוי שיהיה מדבק.

תעשו משהו.

בפעם הבאה שיחטפו חייל חי, לא תהיה להם שום סיבה לשמור אותו בחיים.

ישראל הרי תשלם כל מחיר.

אסור לתת לזה לקרות.

כתבתי כל כך הרבה פוסטים בנושא גלעד שליט ואלדד רגב ואהוד גולדווסר.

רק שלשום כתבתי פוסט "עסקת השבויים - כן או לא".
אבל בבוקר אתה מתעורר, ואתה קולט -
הילד יושב שנתיים בשבי.

ילד בשירות סדיר שהופך לסמל לאחדות לאומית בעל כורחו.

זה לא צריך להיות ככה.

שנתיים בשבי, זה שנתיים יותר מדי.

כל כמה זמן יוצאת כותרת שמבשרת שהסוף קרוב והוא עוד מעט יחזור הביתה.
באותה מהירות היא מתחלפת.

כל יום בשנתיים האלה,
שמענו את השם של גלעד שליט, ראינו תמונות שלו, חשבנו עליו, התפללנו עבורו.
והשנתיים האלה, בטח נראות לו כמו 20, לילד.

אני יכול רק להתפלל שלא ניפגש כאן בתאריך הזה בשנה הבאה.

בלי קבוצות ויוזמות בפייסבוק, בלי עצרות וכנסים.

אני מקווה שב-25 ביוני 2009, בערך בשעה הזאת, גלעד יישב עם אבא ואמא וחברים.
ישתה כוס קפה, יאכל איזה קרואסון או טוסט בריא, יקרא עיתון,
יחייך כשיראה תמונה מצחיקה בשער האחורי,
ויתעלם מהתאריך הזה, כי מה שחשוב זה מתי הוא חזר הביתה ולא מתי הוא נחטף.
כי 3 שנים זה כבר לגמרי הרבה יותר מדי.