מילה ותמונה

"המוות מאחד ומפחיד גם יחד.

 לא אוכל עוד להביט בעיניך הגשמיות, אבל דמותך עכשיו טבועה בנשמתי".

כך היא נפרדה ממנו לפני 128 שנה.

עכשיו אני מביט בתמונות הישנות שלך ותוהה למה את לא מתה.

לפחות הייתי יכול לכבד אותך.

"אין כזה דבר 'נשמה', זה רק משהו שהמציאו כדי להפחיד ילדים, כמו ה-Boogeyman או מייקל ג'קסון"

לא חלמתי שיגיע היום שבו אצטט את בארט סימפסון,

אבל אם בחורה עם שם של הלבשה תחתונה שנראית כאילו הרגע זינקה מהקטלוג שלהם מצטטת את אבא של בארט, גם לי מותר.

יש לי הוכחות שאין דבר כזה 'נשמה'.

כמה אנשים שהכרתי בחיי והראו את זה.

אנשים ששכחו את המצפון בבוידעם, יחד עם אמפטיה, סימפטיה וסתם איכפתיות מחיים של אחרים.

"זה לא שקר אם אתה מאמין בזה"

הכי עצוב היה שהאמנת לשקרים שלך וכמעט גמרת לי את החיים.

מילא לשקר לי, לו ולו (כן, היא הייתה כזאת נוראית), אבל להאמין בזה בעצמך?

כמה מפגרת את יכולה להיות?

"הקוצים הם סתם רשעות מצד הפרחים"

ג', הארורה ועוד כמה הוכיחו את המשפט הזה בעבר.

אני מקווה לא ללמוד את זה שוב.

אין דבר מעציב יותר מללטף את הפנים עם שושנה ולמצוא את עצמך מדמם מהקוצים שלו.

לא רוצה להידקר יותר.

הבאה שנכנסת לחיי - נא לגלח את הקוצים מהגבעול (וגם את הרגליים, אם יש לך תוכניות).

"-האם אתה מאמין באהבה ממבט ראשון?

 -בטח, זה קורה כל הזמן.

 -ומה אתה רואה כשהאור כבה?

- אני לא יכול לומר לך, אבל זה מרגיש נפלא"

לא יצא לי לאחרונה, אבל אני עדיין מאמין.

זה כי אני רומנטיקן אופטימי או כי אני אידיוט מושלם?

תלוי את מי שואלים...

"זה נשפך ונשפך ואף פעם לא נגמר"

הדמעות, העצבים, התסכול, הכעס, האכזבה. רק דברים רעים.

למה דברים טובים לא נשפכים ונשפכים ואף פעם לא נגמרים?

יהיה מי שיאמר "כי אם הדברים הטובים היו נשפכים ונשפכים, לא היית יודע להעריך אותם".

אני אומר: תנסו אותי.

הוכחתי לכם שלא נמאס לי לעשות את הדברים שגורמים לי להרגיש רע, עובדה שאני חוזר עליהם,

אז למה לא לנסות את זה עם הדברים הטובים?

חברים, חברות, אהבה, כסף, אושר, בריאות, שמחה, פרנסה טובה...

כמה רע זה כבר יכול להיות?

"באין נסיכה בזה הפלך, גם קרפדה תחשב בת מלך"

זאת הגירסה של שלח בן-שילה ל"באין ציפור שיר גם עורב ייחשב זמיר".

התפשרויות, ולא מהסוג הטוב.

אשמח, נגיד, להתפשר, כשהיא רוצה לצאת ואני רוצה לראות את המשחק של היום בערב.

אוותר על מחצית, אראה את התקציר, משהו.

אבל לבקש לעצמי סקנד-בסט כי הבחורה מהקטלוג של ההלבשה התחתונה לא בקטע שלי?

ממש לא.

עדיף להישאר לבד.

ואני נשאר...

מזל שהאשה זאת בריאה כל כך יפה ומושלמת, כך שאם היא לא, אז גם לאחת אחרת תהיה ההזדמנות לשבור לי את הלב.

"אני לא מכור לקוקאין. אני פשוט אוהב את הריח שלו."

כן, ואני פשוט נהנה לראות את כל האנשים החשובים נעלמים לי,

שהרי אני אוהב את הגעגוע.

"ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב."

מזל שאין הרבה כאלה.

מצד שני, גם לא רע לי מדי, אז זה מתקזז.

"כישלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך חכמה יותר."

אני אומר לכם, בסיבוב הבא - אני מלך.

(את רוב הציטוטים תמצאו בוויקיפדיה, חלק מהם בשירים. אף אחד מהם לא שלי. אני לא עד כדי כך טוב...)

הדף לבן והקו של הטקסט מהבהב ואני לא מצליח למצוא את המילים הנכונות.

כותב ומוחק ושוב ושוב.

קורא שיר של לורד ביירון, אולי משם תבוא ההשראה.

נזכר במילים שכתבתי פעם, אולי משם אוכל להתחיל.

וכלום.

ואז עוצם עיניים ומחליט "מה שיהיה יהיה".

הרי הזהרתי אותך שזה יהיה אלתור גמור, אז זה לא שאת לא מוכנה לזה...

יכול לתאר את פנייך המלאכיות בשיר או רוחך השבורה בקינה, אבל זה לא זה.

רוצה לחדור לראשך ולגלות איפה הדברים השתבשו לך והפסקת להבין שאת הדבר הכי קרוב למלוכה שהכרתי בימיי.

אצילות, חן, יופי, חכמה, שנינות.

יש שם הכל.

ועדיין, העצב והבלאגן שם גדול יותר מהכל.

אילו רק יכולתי לעזור, להושיט יד ולהרגיש את ידך נוגעת בי בזמן שאני משחק את האביר על המזדה הכסופה, לא היה דבר בעולם שהיה עוצר בעדי.

אילו רק יכולתי.

אבל את שם, בעיר הגדולה והגועשת ואני במשרד אפרפר מסתנוור משלושה מסכי מחשב ואפילו לא יודע מאיפה להתחיל לחפש אותך.

אני מסתכל עכשיו על פנייך.

את נראית כאילו יצאת מאיזה קטלוג, הבעה מלאת בטחון.

כל כך לא מתחבר עם משפט על כריעה ואגרוף שסיפרת. מעולם לא הייתי מנחש.

איך יכולתי לנחש אם גם עכשיו אני בקושי מאמין?

למרות חוסר האמונה הזאת, יודע שזה חלק מהשלם שלך והשלם שלך הוא כ"כ ענק, עצום ומדהים, שנראה שאין מספיק מילים שיצליחו לתאר אותו או מספיק צבע כדי לצייר את הפלא.

את יודעת, לפעמים את בטוחה שאת יודעת על עצמך הכל ואז בבת אחת מגלה שכל התפיסה שלך לגבייך הייתה מוטעית.

הייתה לי התגלות כזאת היום.

חשבתי שלעולם לא יזדמן לי עוד לומר דברים כמו שאמרתי לך היום.

הייתי כל כך קטן אמונה לגבי היכולת שלי להגיע למצב שבו מישהו באמת ירצה לשמוע מה באמת יש לי לומר, מבלי להתחייב לכלום או לבקש כלום.

רק לתת לדברים לצאת.

ועכשיו, שעתיים אחרי, הברכיים עוד קצת רועדות מהשיחה של מקודם.

מגודל הדברים שאמרתי לך. אותם דברים שלא העזתי להגיד לפני כן.
ואת יודעת מה הכי מוזר, הרי. את זרה!

את פאקינג זרה!

אז אני לומד להכיר אותך.

את מתארת את עצמך כבת זונה. זה בסדר, אני חושב לעצמי. כבר נתקלתי בכאלה.

ואז את מסבירה למה את כזאת, ואני חושב "לעזאזל, את דפוקה".

את מספרת על החיים האמיתיים והייתי נותן יד בשביל להיות חלק מהם.

את נותנת לי לדבר ולדבר וחותמת את דבריי עם פרח ואני יודע שהקשבת ואהבת את מה שאמרתי.

את מבקשת דרכים לאבד את עצמך, ויוצא מזה מתכון למילקשייק.

את מנסה לבלבל אותי, אבל לא יודעת שאני מבולבל כבר שעה.

את הופכת יום רגיל ליום לקסום, ואני אפילו לא יכול למצוא את המילים להודות לך.

אז בעולם שבראשי, זה שאת נסיכה בו ולא ילדה עצובה, הרעד בברכיים הוא לא מהפאתוס המתפרץ אלא מתדהמה נוכח יופייך ואופייך.

את לא מבינה כמה את מיוחדת, אבל בחייו של רומנטיקן הוא מבטיח להוריד את הירח ולהדליק את הכוכבים.

את הראשונה שביקשה קשת בענן.

אני עובד על זה...