מילה ותמונה

אחרי כל שנאמר ונעשה,

מצאתי רק מקום אחד שהיה קצת שקט.

נכנסת אליי הביתה, עם החולצה הירוקה ומזיעה מנסיעה מתישה באוטובוס,

וחם ומגעיל, ואני מחייך.

התיישבת על הספה והשקיתי אותך במים קפואים,

כאלה שאם שותים מהר מדי עושים כואב במוח.

אחרי שנחת שמת שתי רגליים על השולחן של סבתא,

נשענת לאחור.

ביקשת שנתחלף.

הנחת עליי ראש.

"יש לך לב" אמרת כמו בקול של ילדה מופתעת.

"חדש. קיבלתי ביום שהכרתי אותך"

"ולפני זה לא היה לך?"

"היה מודל ישן. משאבות דפוקות, פח לא משהו..."

"אז מזל שבאתי"

"מזל שבאת"

נרדמת עליי.

אחרי כמה דקות גם אני נרדמתי.

נמסת בין זרועותיי באמצע קיץ מהגיהנום, ואני לא רציתי להזיז אותך, אז לא הדלקתי מזגן.

ושכבנו ככה מזיעים, מחובקים, ישנים.

התעוררנו ונכנסת להתקלח.

הזמנת אותי איתך.

פרמת את כפתורי החולצה שלך.

אחד אחד.

באיטיות מרגיזה.

היא ירדה ומתחתיה גופיה צבאית ומתחתיה חזיה ומתחתיה את.

והפשטת אותי ונכנסתי אחרייך.

סיבנתי לך את הגב,

והחזקתי את הצינור כשאת חפפת.

והתיישבנו באמבטיה, ולחשתי את שמך עם שאלה שמסתיימת בחרוז,

ואת אמרת שכן.

והתיישבת מעליי וגופך רטוב ומסובן ומריח כמו סבון הוואי שזה הריח השני הכי טוב בעולם אחרי ריח הזיעה שלך.

ודאגתי לך,

ופינקתי אותך.

עם נשיקה ארוכה ארוכה בצוואר ויד שעוברת על הגב ועל התחת.

ונשיקה בחזה העליון ובחזה.

ואת תופסת את שערי ומזיזה את ראשי,

ואני כעבד לתשוקותייך, נענה ומתמסר.

ואחר כך התרוממנו וניגבתי אותך וניגבתי אותי.

הלכנו עירומים למיטה והשלמנו שעות שינה.

עם בוקר היית צריכה לנסוע שוב.

אני לא יודע מתי תחזרי,

אבל אני סופר את הדקות.

כשאת לא כאן,

הלב שלי מפסיק לעבוד.

למנוע בלאי, את יודעת.

"ימלא פי תהילתך" אמרת לי, כשישבת ליד מיטתי ואני חצי כאן-חצי שם.

"אל תעזבני לעת זקנה" ביקשת.

"מצאי לי מחילה" התחננתי.

"אהביני אף כי הלכתי" ביקשתי בקשה אחת אחרונה.

"אוהבך עד כלות" נשבעת.

מעולם לא דיברנו ככה.

משל היית אלוהה ואני אלוהים.

שלמות של יום אחד אחרון,

נטול כעסים, נטול זכרונות רעים או בכלל.

רק טוהר וטוב ומחילה ואהבה אין קץ.

בכל פעם שעצמתי עיניים, הרשית לעצמך לבכות.

בכל פעם ששיחררתי את הלחיצה של היד כדי לנוח, את שמת ידך השנייה על ידי, שלא אמשוך אותה רחוק מדי.

הייתי רזה וחולה וחיוור.

לא נראיתי כמו אותו אחד שאהבת רק לא מזמן.

לא אהבת אותי גרם אחד פחות.

הילדים והנכדים מחוץ לחדר.

רק את, אני ומלאך המוות שלי יושבים בשקט.

שומעים את כל השירים שאהבנו לשיר בקול בנסיעות ארוכות אל תוך הלילה.

אני כבר כלב זקן ואת לביאה נדירה.

נלחמת גם כשאני כבר וויתרתי.

השברים, המשברים, הקשיים, התרופות, הבעיות.

כלום לא עצר אותך.

"בעוני ובחולי" נשבעת וקיימת.

מלאך המוות הציץ שוב ושוב בשעון והבנתי את הרמז.

לא רציתי לעזוב אותך, אבל לא ממש היו לי ברירות.

עצמתי עיניים עוד פעם אחת והרפיתי את לחיצת היד עוד פעם אחת, וזהו.

קמתי מעצמי, וראיתי אותי שוכב על המיטה ואותך בוכה.

שנים שלא ראיתי אותך בוכה, וכשראיתי עכשיו, כבר לא יכולתי לגשת ולחבק.

זה שבר את לבי.

מלאך המוות פתח את הדלת למימד הבא ועליתי במעלית מוזרה, כמו זאת של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", כזאת שעפה מהר לגובה ולרוחב ולעומק וישר והצידה.

הגענו לבית גדול ונכנסתי אליו.

אני כבר לא כ"כ זוכר מה קרה מאז.

באיזשהו שלב פגשתי את הזקנים, בניתי לי בית.

חייתי.

אחד הזקנים שלי הזהיר אותי שבקרוב תבואי.

ביקשתי לדעת למה, אמרו לי שאסור לי. אני לא מספיק ותיק.

ביקשתי שיספר לי על קורותייך מאז עזבתי.

הוא סיפר לי ששתקת.

כל הזמן שתקת.

ניסו לדבר איתך, אמרו לך לבכות,לשחרר, וסירבת.

אחרי כמה שבועות חלית.

הרופא אמר שזה מדכאון ושאת עוד תהיי בסדר.

הוא טעה.

שמעתי שיוצאת משלחת של מלאכי מוות ואחד מהם עובר בבית הישן שלנו.

ביקשתי לבוא, הם סגרו לי את הדלת בפנים.

דפקתי על החלונות של המשרד, זרקתי אבנים לקומה העליונה.

יצא אליי זקן עם זקן לבן והזהיר אותי.

אמרתי לו שאני הולך עם מלאך המוות שעובר בבית שלנו.

הוא סירב.

התעקשתי.

הוא המשיך לסרב.

התעקשתי יותר.

הוא התרכך,

המשכתי להתעקש.

בסוף הוא הסכים.

עברנו בבתים של אנשים וראיתי לבבות נקרעים ונשים שנשארות לבד,

אבות שמאבדים ילדים, ילדות שמאבדות אמהות, ואחים שמאבדים אחים.

זה היה יום נוראי.

אבל אז הגענו לכאן.

ראיתי את הילדים סביבך. כולם בוכים.

התאפקתי לא לבכות איתם.

לא רציתי שתראי אותי בוכה.

עכשיו את רואה אותך כמו שראיתי אותי.

זה שובר, אני יודע.

אבל צריך ללכת.

באתי לקחת אותך איתי.

יש שם בית ומיטה מתקפלת שנוכל לישון שם.

לא רציתי שתבואי למעלה לבד. אולי היית מאבדת דרכך.

זה מוזר, אה?

היינו צריכים למות בשביל לחיות יחד לנצח.

תני לי יד.

צריכים ללכת.

בין אלף חידות ומיליארד תשובות,

שם אהבתי.

בין תהומות של מוות וגבעות של חמלה,

שם תאוותי.

ואם תאמרי "בוא מחר, כי היום נגמר"

אצא דלת ביתך ושם אשן את הלילה,

כי כשאת אהבתי ונסיכים מתדפקים על דלתך,

טיפש אהיה אם אמשיך דרכי הלאה.

וכשיבוא היום ויגיע הרגע,

והדלת תפתח ויד מזמינה תושט,

אחוש ברכיי רכות ובטני כואבת,

חיוכי רחב, וכל יישותי מאושרת.

כי בין אלף קירות ומיליארד מראות,

שם אסגור נשמתי,

ובין סדינים לבנים וכריות של נוצות,

שם אכבוש אהבתי.