לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מילה ותמונה


מתחילים ממקום מסוים, ואז הולכים. אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע. אפשר לנחש, אפשר לכוון, אי אפשר לדעת.

Avatarכינוי: 

בן: 43

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

למות בשביל לחיות


"ימלא פי תהילתך" אמרת לי, כשישבת ליד מיטתי ואני חצי כאן-חצי שם.

"אל תעזבני לעת זקנה" ביקשת.

"מצאי לי מחילה" התחננתי.

"אהביני אף כי הלכתי" ביקשתי בקשה אחת אחרונה.

"אוהבך עד כלות" נשבעת.


מעולם לא דיברנו ככה.

משל היית אלוהה ואני אלוהים.

שלמות של יום אחד אחרון,

נטול כעסים, נטול זכרונות רעים או בכלל.

רק טוהר וטוב ומחילה ואהבה אין קץ.

 

בכל פעם שעצמתי עיניים, הרשית לעצמך לבכות.

בכל פעם ששיחררתי את הלחיצה של היד כדי לנוח, את שמת ידך השנייה על ידי, שלא אמשוך אותה רחוק מדי.

 

הייתי רזה וחולה וחיוור.

לא נראיתי כמו אותו אחד שאהבת רק לא מזמן.

לא אהבת אותי גרם אחד פחות.

 

הילדים והנכדים מחוץ לחדר.

רק את, אני ומלאך המוות שלי יושבים בשקט.

שומעים את כל השירים שאהבנו לשיר בקול בנסיעות ארוכות אל תוך הלילה.

 

אני כבר כלב זקן ואת לביאה נדירה.

נלחמת גם כשאני כבר וויתרתי.

השברים, המשברים, הקשיים, התרופות, הבעיות.

כלום לא עצר אותך.

 

"בעוני ובחולי" נשבעת וקיימת.

 

מלאך המוות הציץ שוב ושוב בשעון והבנתי את הרמז.

לא רציתי לעזוב אותך, אבל לא ממש היו לי ברירות.

עצמתי עיניים עוד פעם אחת והרפיתי את לחיצת היד עוד פעם אחת, וזהו.

 

קמתי מעצמי, וראיתי אותי שוכב על המיטה ואותך בוכה.

שנים שלא ראיתי אותך בוכה, וכשראיתי עכשיו, כבר לא יכולתי לגשת ולחבק.

זה שבר את לבי.

 

מלאך המוות פתח את הדלת למימד הבא ועליתי במעלית מוזרה, כמו זאת של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", כזאת שעפה מהר לגובה ולרוחב ולעומק וישר והצידה.

 

הגענו לבית גדול ונכנסתי אליו.

 

אני כבר לא כ"כ זוכר מה קרה מאז.

באיזשהו שלב פגשתי את הזקנים, בניתי לי בית.

חייתי.

אחד הזקנים שלי הזהיר אותי שבקרוב תבואי.

ביקשתי לדעת למה, אמרו לי שאסור לי. אני לא מספיק ותיק.

ביקשתי שיספר לי על קורותייך מאז עזבתי.

הוא סיפר לי ששתקת.

כל הזמן שתקת.

ניסו לדבר איתך, אמרו לך לבכות,לשחרר, וסירבת.

 

אחרי כמה שבועות חלית.

הרופא אמר שזה מדכאון ושאת עוד תהיי בסדר.

הוא טעה.

 

שמעתי שיוצאת משלחת של מלאכי מוות ואחד מהם עובר בבית הישן שלנו.

ביקשתי לבוא, הם סגרו לי את הדלת בפנים.

דפקתי על החלונות של המשרד, זרקתי אבנים לקומה העליונה.

יצא אליי זקן עם זקן לבן והזהיר אותי.

אמרתי לו שאני הולך עם מלאך המוות שעובר בבית שלנו.

הוא סירב.

התעקשתי.

הוא המשיך לסרב.

התעקשתי יותר.

הוא התרכך,

המשכתי להתעקש.

בסוף הוא הסכים.

 

עברנו בבתים של אנשים וראיתי לבבות נקרעים ונשים שנשארות לבד,

אבות שמאבדים ילדים, ילדות שמאבדות אמהות, ואחים שמאבדים אחים.

זה היה יום נוראי.

אבל אז הגענו לכאן.

 

ראיתי את הילדים סביבך. כולם בוכים.

התאפקתי לא לבכות איתם.

לא רציתי שתראי אותי בוכה.

עכשיו את רואה אותך כמו שראיתי אותי.

זה שובר, אני יודע.

אבל צריך ללכת.

 

באתי לקחת אותך איתי.

יש שם בית ומיטה מתקפלת שנוכל לישון שם.

לא רציתי שתבואי למעלה לבד. אולי היית מאבדת דרכך.

 

זה מוזר, אה?

היינו צריכים למות בשביל לחיות יחד לנצח.

 

תני לי יד.

צריכים ללכת.

נכתב על ידי , 7/1/2009 20:35   בקטגוריות אהבה ישנה, אהבה, סיפרותי, אופטימי, אהבה ויחסים, רומנטיקה, עצב, עתיד, סקס, משפחה, מלאכים, מוות, הבטחות צריך לקיים, גן עדן  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלך צועני עם כובע מקלקר


"הלכתי ברחוב, סתם להיראות בקהל.
 ראיתי מלך צועני עם כתר מקלקר.
 תהיתי אם אגמור כמוהו"

 

ג'ימי נעליים אף פעם לא פחד לגמור ברחוב.

 

"פאק, אלה החיים, עם זה ננצח." הוא תמיד אמר לי.

נטול כל פחד, אפילו הרציונלי ביותר.

הוא היה קצת מטורף.

 

"אף אחד לא רוצה להיות עצמו בימים האלה" הוא התעצבן על תרבות הפופ הבזויה.

ג'ימי נעליים מעולם לא רצה להיות אף אחד מלבד עצמו.

הוא היה מכלול של רע וטוב,

יפה ומכוער, גאוני ומטופש,
חכם כמו שד ואידיוט כמו בצל,

חזק כמו רמבו וחלש כמו יואש.

הוא היה מלאך והוא היה מלאך המוות.

הוא היה מוכשר והוא היה סתום.

היו לו רגעי תהילה ורגעים שמביך אפילו לחשוב עליהם.

 

כל אלה הפכו אותו למושלם בעיניו.

"אדם שהוא רק חכם, חסר לו מימד שלם של טפשות" הוא כל הזמן טען.

 

באחת השיחות הליליות שלנו הוא סיפר על החיילת שהכיר פעם.

 

היא גרה רחוק, אז אף פעם לא באמת הגיע אליה.

היא הייתה פצצת סקס.

יפהפייה.

היא הייתה גבוהה, היו לה עיניים גדולות ומזמינות,

גוף שלקוח מסרטי פורנו,

וחיוך שלקוח מהסרטים של דיסני.

 

הוא שמע מדי פעם על מעלליה.

זה שבר את ליבו.

זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שנפרד מאהובתו המיתית שהוא גילה חולשה.

 

הוא אהב את הילדה, אבל רק מרחוק.

לא הייתה לו שום אפשרות לאהוב אותה מקרוב.

הוא יכל רק לשמוע ולכאוב.

 

"אתה יודע מי אחראי על כל הדמעות והבדידות שבעולם?" הוא שאל אותי באותו בדרך לכדורגל.

לא הבנתי.

ביום של כדורגל, ג'ימי נעליים נכנס לספירה אחרת.

"אני עם שחור בעיניים וצהוב בנשמה" אמר הסטיקר על האוטו, ואני ידעתי שזה-זה ג'ימי נעליים.

 

"אתה יודע או לא?!" הוא התעצבן כששאלתי מה עובר עליו.

"אז אני אומר לך. קפציאל".

 

קפציאל?

סחבק קרא קצת יותר מדי בזמן העבודה?...

 

מסתבר שקפציאל הוא אחד משבעת הארכי-מלאכים.

הוא המלאך של הבדידות והדמעות.

 

ג'ימי נעליים מצא את מי להאשים.

תמיד יש את מי להאשים.

 

עכשיו זה ארכי-מלאך, שבעיניי ג'ימי הוא ארכי-נבל,

כי איך ג'ימי מרגיש רע, סתם כך, בגלל מישהי שהכיר לדקה וחצי?

זה לא הגיוני.

חייב להיות שם משהו אחר.

כשהגענו לאיצטדיון ג'ימי חזר להיות ג'ימי.

למשך שעתיים, קפציאל היה דמות מהקבלה,

ואיתי שכטר היה האיש הכי חשוב עלי אדמות.

 

בדרך חזרה עצרנו לאכול.

הוא הוריד אותי אצל היקרה שלי והמשיך הביתה.

 

למחרת בבוקר הוא התקשר אליי וביקש שאגיע.

"שתזדיין עבודה, אני יותר חשוב. בוא כבר".

הכרתי את החוש הדרמטי של ג'ימי.

ידעתי שזה יכול להיות כל דבר מהתקף לב ל"לפני שאתה עולה, תביא חלב. אין לי כוח לרדת".

 

אבל נסעתי.

מה לא עושים בשביל ג'ימי נעליים?

 

באמת היה חסר לו חלב.

הוא סיפר לי שבלילה לפני כן, אחרי שהוריד אותי אצל היקרה, הוא נסע לים.

הוא דיבר עם הים.

הים הוא הפסיכולוג הכי טוב.

הוא מקשיב, ואתה נפתח אליו, ואתה נפתח לעצמך ואתה מגיע לתובנות נהדרות כלפי עצמך.

וכל זה בלי לשלם 280 ש"ח לשעה ורבע.

 

הוא סיפר לי שאותה חיילת היא אחת מאותם אלה שיום אחד,

כשיהיה מלך צועני עם כתר מקלקר בקרן רחוב בניו-יורק,

הוא יספר למי שרק ירצה להקשיב.

הוא יאמר שהוא אהב מישהי שהכיר לרגע ומרחוק, שהיא חיה עם חוקים שהוא לא הכיר,

שזה שבר לו את הלב, שהיא אף פעם לא תדע, ושבגללה הוא בכלל הגיע לשם.

 

שאלתי אותו למה הוא חושב שהוא יגיע לקרן רחוב בניו-יורק כמו אותו מלך צועני.

 

"אני לא מפחד לגמור כמוהו.

 אנשים יחשבו שאני משוגע, אבל לרגע אחד הם יחשבו עליי.

 כמה אנשים יחשבו עליך אחרי שיחלפו על פניך ברחוב?"

נכתב על ידי , 23/7/2008 20:35   בקטגוריות אהבה, אהבה ישנה, אכזבה כישלון ושבירה, אמת פנימית, בדידות, גאות ושפל, הבטחות צריך לקיים, התבוננות פנימית, זכרונות, חברים, מלאכים, סקס, עצב, עתיד, פאתוס, פחד וחרדות, פחדים שמשתקים, פילסופיה, מסע, פיסות חיים, פרידה וגעגועים, רומנטיקה, שעמום, אהבה ויחסים, סיפרותי, פסימי, שחרור קיטור  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Happy birthday, my dear V



נכתב על ידי , 26/6/2008 13:16   בקטגוריות אהבה, גן עדן, התבוננות פנימית, חברים, חיוכים קטנים, יום הולדת, מכתב, מלאכים, סקס, פיסות חיים, ציורים, רומנטיקה, קשת בענן, תמונות, אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להנווד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הנווד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)