מילה ותמונה

היא ישבה על קצה השולחן במשרד והוא נעמד לפניה.

הוא אמר שיש משהו אחד אחרון שהוא חייב לומר לה לפני שהיא הולכת.

הוא סיפר לה כמה הוא אהב אותה ובשנייה היה מתאהב בה.

כמה היא יפה בעיניו מבפנים ומבחוץ.

"לא עד חצי מלכות. הו, לא. בשבילך הייתי כובש ממלכה אחת נוספת" הוא התפייט.

הוא דיבר ודיבר והיא מקשיבה ומחייכת וגומעת כל מילה באהבה אין קץ.

ג'וני סיים לומר את כל מה שהיו לו.

אחרי כמה שניות של שתיקה הוא מצא עצמו אוחז בידיה, מלטף גב כף ידה עם האצבע ומביט בעיניה.

עיניה בהירות וגדולות.

דמעה של התרגשות או עצב פרידה התגבשה לה שם.

חיוך עצוב היה על פניה.

הוא עזב יד אחד שלה וליטף את שיערה.

ידו הגיעה ללחייה.

היא השעינה את ראשה על ידו.

הוא התקרב.

ראשה התרומם.

היא תפסה אותו בדש הבגד והוא העביר את ידו אל מאחורי ראשה.

היא הצמידה אותו אליה, פישקה מעט רגליה, כדי שיהיה קרוב ככל האפשר.

הוא לא סרב.

היא עצמה עיניים והצמידה שפתיה לשפתיו.

מופתע ונפעם, הוא לקח עוד שנייה לפני נישק אותה בחזרה.

לשונה הזמינה לשונו לריקוד,

האפים התנגשו,

הידיים ליטפו.

היא התיישבה יותר על השולחן, נשענת לאחור ומזמינה אותו אליו.

הוא לא סרב.

הוא נשק בצווארה ובאוזנה ושמע אותה מתמסרת אליו.

הוא פרם כפתורי חולצה וראה אותה נגלית לפניו.

היא פרמה מכנסיו והתכופפה לרגליו.

הם שמעו מישהו מתקרב, אבל המפתח היה בדלת,
ומי בכלל יבוא בשעה הזאת,

אז היא המשיכה במעשיה.

רק אחרי כמה שניות הם גילו שהוא שכח לסובב אותו...

"לג'ימי "נעליים" נדפקו שתי הרגליים כשניסה ללמוד לעוף,
 מהקומה השנייה, הוא פשוט קפץ בעיניים עצומות,

 אמא שלו קראה לו משוגע, הוא אמר לה: "אמא, הייתי חייב לנסות",

 את יודעת שכל הגיבורים מתים, והעדפתי למות על פני להיעלם".

תמיד הנחת שהמרחק שבין להיות גיבור לכלום, הוא ברגע אחד של תהילה.

הוא ברגע הזה, שבו אתה קופץ מהחלון ובמקום להתרסק, אתה מצליח לעוף.

אבל תמיד ידעת שאין לך האומץ לעמוד על הקצה, לעצום עיניים, ולהמר.

רצית להיות ג'ימי "נעליים".

הוא באמת היה משוגע, אידיוט, מופרע.

קרא לזה איך שבא לך.

אבל הוא היה אמיץ.

פאק, כמה שהוא היה אמיץ.

אתה זוכר איך בכית כשסיפרו לך שהוא התרסק?

עזבת הכל וטסת לבית חולים.

עברת בשלושה רמזורים אדומים.

קיווית, התפללת, שמישהו ייכנס בך עכשיו ותשכב לידו.

לא רצית להיות בלי ג'ימי "נעליים".

למרות שהוא כבר פיסת היסטוריה,

לאחרונה חשבת עליו הרבה.

אתה נזכר במה שעשיתם יחד, ומקנא בך על שהכרת אותו.

זאת הייתה התקופה היחידה שחיית בה באמת.

מאז שהוא כבר לא יכול, אתה כבר לא רוצה.

אתה מדמיין את הדברים שבטח היית יכול לעשות עכשיו עם ג'ימי "נעליים" היה עדיין כאן.

בטח היית יוצא יותר, כי ג'ימי לא יכל לשבת בבית.

היית אוכל במסעדות יותר יקרות, כי לג'ימי לא אכפת מכסף. הוא רוצה לחיות.

היית רוקד יותר, שר יותר, מזיין יותר ובאופן כללי מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמך.

היית אומר לנסיכה ש-10 שנים זה הרבה. חצי זה מספיק. אתה בן 26. זה יושב בול.

היית אומר לנעלמת שתחזור כי מגעיל בלעדיה.

היית עולה על גלשן וקובע עם גיבורת העל איפשהו מול חופי הרצליה.

היית מתעקש על אלה שאתה רוצה, מעיף את אלה שאתה לא רוצה,

ובאופן כללי, לא דופק חשבון.

אבל איפה, בלי ג'ימי "נעליים" אתה לא מסוגל.

אתה הופך אילם ברגע.

אתה חוזר להיות... אתה.

לפעמים אתה מרים את הטלפון ומחייג את המספר של ג'ימי "נעליים".

אבל אין לך אומץ לעשות את השיחה.

פעם אחת התקשרת והתפללת, התחננת לאלוהים, שהוא לא יענה וזה יגיע לתא קולי.

זאת התפילה היחידה שלך שאי פעם התממשה.

אח"כ הרגשת טוב עם עצמך כי "התקשרתי, והוא לא ענה".

אבל בפנים אכלת את עצמך, כי התקשרת, והוא לא ענה...

ג'ימי "נעליים" היה כל מה שאתה לא יכול להיות.

הוא היה אמיץ ומשוגע ומאגניב.

הוא היה חי.

אתה רוצה שג'ימי "נעליים" יחזור, אבל אתה כבר לא יודע איפה הוא.

אתה לא יודע את מי לשאול, רק אתה הכרת אותו.

אתה וג'ימי "נעליים" הייתם החברים הכי טובים אחד של השני. היחידים.

עכשיו הוא בטח מצא לו "אתה" אחר, וחי את חייו,
כי מישהו כמו ג'ימי "נעליים" לא יפסיק לחיות, גם אם אין לו רגליים והוא צריך להשתין דרך צינור בשארית חייו.

זה ג'ימי "נעליים".

זה מי שאתה אף פעם לא תצליח להיות.

אבל תמשיך לנסות.

לך תדע.
אולי יום אחד תצליח להיות לרגע מי שאתה רוצה להיות.

"אני רוצה לפגוע בך רק כדי לשמוע אותך צורח את שמי"
כתבת לי פעם ציטוט מקלאסיקה.

אף פעם לא חשבתי שתעשי את זה באמת.

את זוכרת,

בכל מכתב וכל פתק שהיינו משאירים אחד לשנייה על המקרר, הכרית או השידה,
היינו כותבים ציטוט משיר או ספר או סרט,
אבל לא באמת התרוממנו מעל המיטה ואף אחד מאיתנו לא טס לחלל ובחזרה.
לעולם לא הייתה לנו פאריז, בקושי ליפו הגענו ביחד.

אז למה פגעת בי ככה, רק כדי לשמוע אותי צורח את שמך?

בעולם הסודי שלנו, כשהדלת הייתה נעולה והיינו רק שנינו,
הכי אהבתי לראות אותך מזיעה.

טיפות זיעה וגוון אדום הרסו את פני הבובה הלבנים שלך.

אהבתי לשים לך אצבעות בשיער, רק כדי לראות את מרבד המשי השטני שלך מתבלגן.

את אהבת לשרוט אותי בגב,

רק כדי לגרום לי לצלקת.

הפריע לך שיש לי רק צלקת אחת מגיל 3.
"אף אחד לא יכול להיות ילד כזה טוב" אמרת לי כשהראית לי את הברכיים, זכר לימי הטום-בוי שלך.

אז רצית שגם לי יהיו כמה.

אני חושב שעוד נשארה לי אחת, אבל אני לא מצליח לראות את הגב עכשיו...

בסוף, כשגמרנו והיינו זרוקים על המיטה,

היית שמה עליי ראש.

הפנים האדומות שלך הלבינו שוב,

הזיעה התאיידה והגוף שלך היה קר.

הייתי מלטף לך את השיער, מיישר את מה שהרסתי.

היה לך שיער כמו של ברבי.

בהיר, עד אמצע הגב.

הגוון מושלם לצבע העור שלך.

חבל להרוס.

אח"כ היית נכנסת להתקלח ואהבתי להסתכל עלייך.

בניגוד למלתחה שמתאימה לילדה טובה צפון-תל אביב,

זאת שהייתה גורמת לך להיראות כמו נסיכה מודרנית,

אהבתי לראות אותך... אנושית.

כשסבון נכנס לעיניים והן היו אדומות, היית מכווצת את פנייך.
איך אהבתי אותך אז.

אנושית!

אז איפה בדיוק התחיל הקטע שרצית לפגוע בי רק כדי לשמוע אותי צורח את שמך?

מתי החלטת לשחק את אלוהים בעולם הזה שלנו?

למה?

ולמה, בתור אלוהים, החלטת לפגוע דווקא בי,

המאמין, האוהב, הסוגד הגדול שלך?

זה שהיה עפר לרגלייך?

זה בסדר.

אני לא כועס.

כבר היו אלוהים שעזבו את אוהביהם במצבים נוראים בהרבה.

אני נשארתי רק לבד.

אולי תבוא אחת אחרת,

אולי תבואי את שוב.

לא יודע...

אם הייתי כותב לך עכשיו פתק ומדביק לך על המקרר,

בטח הייתי כותב בו:

"רעל מתוק שלי,

I want to love you but I better not Touch
I want to hold you but my senses Tell me to stop

שלך,

רומיאו"