מילה ותמונה

פתית שלג נחת על קצה אפה,
ליטף והתגלגל ונשר לקצות אצבעותיה.
עוד פתית ופתיתיים,
עד ששלג כיסה את כפות רגליה כמעט כמעט עד הברך.

והיא עמדה ולא זזה.
היא לא רעדה מקור והיא לא חייכה בהנאה ילדותית.
היא לא הראתה סימני עצב או שמחה, יאוש או התלהבות.
היא רק עמדה שם.

הסתכלתי עליה מהחלון.
רציתי לצאת, אבל היה לי נוח בתוך החדר החם שלי.
לא רציתי להרגיש מגוחך, שאני יוצא אליה בקור שכזה כשאין לי שום דבר חשוב לומר.
רציתי לפתוח את החלון ולצעוק לה משהו,
אבל זה היה רק הגיוני שכשאפתח את החלון ואפתח את פי, לא אוכל להוציא הגה מהפה.

אז הסתכלתי עליה מבעד לחלון.
הצמדתי את המצח והאף על הזכוכית הקרה, נשענתי והסתכלתי עליה שעה ארוכה.

השלג פסק מזמן והרחובות היו ריקים.
אף ילד, אישה או אוטו לא חלף במשך כל הזמן הזה.
אבל השקט היה מדומה.
העצים שהיטלטלו בפראות מצד לצד סיפרו לי שאם אפתח את החלון, כל המהומה תכנס לחדרי ואליי.

חיכיתי.
המאור השמיימי, קשה לקרוא לשמש 'שמש' ביום שכזה, ירד ממגדל השמירה שלו ופנסי הרחוב פקחו את עיניהם.
השלג שכיסה אותה כמעט עד הברך הפך לקרח והתחיל לנזול מחום העיניים ההן.
נהר איטי ברוחב של טיפה אחת גלש לכיוון המדרכה ופגש נהרות קטנטנים אחרים ונעלם מעיניי.

הרוח נרגעה אבל הקור התגבר וכבר נהיה מאוחר.
גשם כל פה ושם, פעם טפטוף, פעם מבול, וידעתי שכבר לא אוכל לצאת אליה הלילה.
התרחקתי מהחלון והורדתי את הוילון.
פניתי לכיוון החדר והרגשתי שאני נוטש והרגשתי הקלה, וזה היה מחורבן וזה היה נעים.

בבוקר שלמחרת, אוטו הזבל הראשון העיר אותי בשעה מוקדמת מדי ומיהרתי אל החלון.
הרחוב כבר מזמן לא לבן והיא כבר מזמן בתוך האוטו בדרך לביתה החדש.
לרגע התגעגעתי ורציתי לרדוף אחרי האוטו,
אבל ברגע של שפיות הנחתי לפיסת לבי ההיא לנסוע מכאן במרכבת המלכות היחידה שהיא ראויה לה.

מתכונן לסופה שבדרך,
כיסיתי את החלונות כולם.
חסמתי את תחתית הדלת, כיביתי אורות ונכנסתי לחדר.
סגרתי את הדלת, כיביתי את האור,
לקחתי כרית ושמיכה והתחבאתי בפינה שבין הארון למיטה.
הורדתי את הראש
וחיכיתי שתחלוף.

רעמים וברקים,
צרחות אימה ובכיות של נשים.
גברים שצועקים 'בני, בתי'
וילדה אחת קטנה שאמרה רק
'דובי'.

הרוח דפקה על הדלת בעצבנות,

לא הייתה סבלנית, הייתי בטוח שתפרוץ אותה.

אבל לרוח אין אצבעות,

היא לא יכולה לסובב את הידית.

אז היא הכתה חזק וחזק יותר.

בסוף התייאשה והלכה.

היה שקט.

לא ידעתי אם שקט כי כולם מתים

או בגלל שזה אמצע הלילה.

אבל היה בטוח שהסופה נגמרה.

הוצאתי ראשי מחוץ לשמיכה

ובקושי רב יישרתי רגליים.

ניגשתי לדלת ופתחתי בזהירות.

הוואזה עוד על השולחן,

וגם כל העיתונים.

הילדים של השכנים צועקים 'תמסור לי את הכדור'.

אני שונא אותם, אלוהים.

הלכתי לאמבטיה.

בקבוק השמפו עומד

וגם המתלה של המגבת עדיין מחובר לקיר.

אין אף סימן לסערה שהתחוללה פה.

חיפשתי את המשקפיים בחדר השני,

אולי יש משהו שאני מפספס.

שמעתי סופה,

סופה רדפה אותי.

סופה תמיד משאירה עקבות.

הרכבתי את המשקפיים

ועדיין לא זיהיתי דבר.

נכנסתי למיטה ונשכבתי עם הפנים לתקרה.

'לעזאזל, מה קרה פה?'

ולא הספקתי לענות לפני שנרדמתי.

כשהתעוררתי הכל היה רגיל,

ועדיין לא הבנתי מה קרה פה.

'בטח דמיינתי. בטוח חלמתי' הרגעתי אותי

ולא האמנתי לי לרגע.
הרי בחדשות אמרו שהייתה סופה.

הם אומרים שמחר תהיה סופה וצריך להיזהר,

להרחיק עציצים מאדן החלון.

או שאולי "הם" אומרים שמחר תהיה סופה וצריך להיזהר
וכדאי שאזיז את הוואזה פן תתנפץ על הקיר?

כולם מפחידים אותי, ואין בכלל ממה לפחד.

אם הכביש לא יהרוג, יהרגו אותי החיידקים מהווילון של האמבטיה.

בין סופה לסופה,

אני מוריד את הראש ומנסה לשרוד,

וכל פעם הם ממציאים משהו אחר שיהרוג את העולם.

זאת תהיה בקטריה אלימה או וירוס מפותח,
זאת תהיה פצצה מלוכלכת או אחת שתעשה פה יופי של ניקיון.
זה יבוא מהשמיים או מבטן האדמה, אבל האדמה תרעד ותשכיב את כולנו.
ואולי בכלל זה יקרה עוד 3 שניות,
כי ממש עכשיו קרן גמא עושה את הדרך לפה.

מזהירים מסופה, ואני חושב רק
'הביאו לי גשם, אני צריך אוויר,
רעמים וברקים ומדרכות אפורות'

איש אחד מחברת החשמל מזהיר שמחר יהיה מסוכן.
איש אחד מהשירות המטאורולוגי מאיים שמחר יהיה נורא.
כל המומחים מאיימים עלינו,

ולא ביקשתי דעת מומחה.

ביקשתי גשם.

ארוך, שנמשך ימים ולילות ולא עוצר

וממלא את הכנרת ומוריד מעלינו היטלים ומסים שאני לא יכול לעמוד בהם.

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב
שיותר מדי אנשים מנסים ללמד אותי
איך לחיות.

אנחנו רוקדים לצלילי ג'אז, ואני בכלל שונא את המוזיקה הזאת.

מישהו אמר פעם שג'אז נשמע כאילו שמו כמה נגנים שמעולם לא נפגשו על במה אחת, וכל אחד מנגן מה שבא לו.

אנחנו רוקדים תחת שמיים אפורים, ואני כולי מאושר.

ידך הלבנה בידי, ידי השנייה על מותנך. ברגע של טיזינג, אני מרים מעט את חולצתך

וידי הקפואה נוגעת בעורך הענוג ואת זזה. את יכולה לזוז אחורה ולהתרחק, אבל את זזה קדימה ונצמדת.

ידי מספיקה להתחמם ממגע גופך.

אני מנשק במצח, מסניף ריח שיערך האגוזי ומפסיק לרקוד כדי להתחיל לחבק אותך.

השיר נגמר ומתחילות פרסומות ואני מתעורר מחלום נעים על ילדת החורף שלי.