מילה ותמונה

יש לי רק דבר שני דברים לומר:

שמע ישראל,

ושאלוהים יהיה אתכם.

אל תשכחו שאתם גדולים יותר, חזקים יותר ובאים בשם כוח טוב יותר,

והטוב תמיד מנצח.

לא יכולתי לומר את המילים האלה בעצמי.

הייתי צריך שמישהו ילחש לי באוזן שזה בסדר שאני אומר אותם, וזה בסדר והם רוצים לשמוע אותי אומר את זה.

אבא ואמא עמדו בצד אחד של החדר.

סבתא ואחותי ודודה שלי עמדו בצד אחר.

אני ישבתי באמצע על השולחן מול החלון הגדול וציירתי.

ושתקתי.

לא היה מי שילחש לי באוזן.

הייתי ככה מתשע בבוקר עד שהם באו.

כשהם הגיעו כבר לא יכולתי להפסיק.

המילה היחידה לתאר את זה והמילה היחידה שאני לא מסוגל להשתמש בה היא "מטורף".

ציירתי כמו מטורף.

דפים על דפים.

שלושה בלוקים ביומיים.

פנים, אנשים, נופים, חיות, אבסטרקט.

הפח היה מלא בשברי עפרונות ושאריות חידוד.

שני מחקים סיימו תפקידם נאמנה.

ערימת דפים מלאה בזבל סטייל פיקאסו נערמה על השולחן.

כולם יצירי ידיי הרועדות והקרועות.

כן,

אלה היו ימים של דם ודמעות.

כל יום דיממתי, פיזית, כל יום בכיתי עד שנרדמתי.

זאת הייתה הדרך היחידה להירדם בחור הזה.

מצד שני, במקום הזה שהייתי בו, מעולם לא הרגשתי שפוי ונורמלי יותר.

גרמתי לפחות לזרה אחת לעזוב את החדר בבכי.

לא בכוונה.

אבל הם לא רצו לתת לי ללכת וניסיתי לדבר על ליבה, כאילו שהיא יכולה להחליט עבורם מה לעשות בחיי שלי.

ילדה מסכנה בת 19 שכל צרותיו של ילד אבוד וזר נפלו על כתפיה.

הימים רצו, ודווקא בתקופה הזאת מצאתי עצמי מגשים את הפנטזיה הכי גדולה שהייתה לי בחיי.

אלה היו ימים שהכל בהם היה מטורף.

החורף היה עצבני במיוחד,

האנשים סביבי לא היו איי שפיות, איך שלא מסתכלים על זה,

כל הזעם והעצב והצער והילדותיות התפרצו אצלי,

והמין היה מטורף.

הוא היה אסור.

היא הייתה מוכרת וזרה ולא פנויה.

היא הייתה היחידה שבאה אליי כל יום.

על ההורים שלי אסרתי להגיע.

על האחים שלי בוודאי.

דודים לא באו בחשבון.

היא הייתה איתי כל יום, כל היום.

היא הייתה הסיבה שאני שם והיא הייתה הדבר היחיד ששמר אותי שפוי.

היא הייתה זאת שבגללה רציתי לצאת, אבל ידעתי שכשאצא, גן העדן הפורנוגרפי הזה יסתיים.

דברים שמותר לעשות במקום שבו השפויים הם רק אלה שבאים והולכים ולא אלה שנשארים,

אסור לעשות בבית, שם כולם נשארים כל הזמן.

ועשינו דברים שלא עשיתי עד אז ומאז.

וזה היה מדהים ושווה הכל.

ובלילות כשהייתה הולכת הייתי חוזר לבכות ולצייר ולשמוע מוזיקה שהפריע לאנשים האחרים בחדר.

מוזר שהנחירות של הזקן לא העירו אותם, אבל הגיטרות של הסקורפיונס עשו את זה.

נזכרתי בזה לאחרונה כשראיתי אותה ברחוב.

הייתי באוטו והיא דיברה עם חבר משותף.

היום דיברו על גיוס מילואים ופתאום הפוסט הזה נכתב מעצמו.

את השירות הצבאי שלי עשיתי בפנימית ב' בתל השומר.

שבועיים מיום הגיוס עד יום השחרור.

שבוע שלם מתוכם בסוויטת גן עדן של הגהנום הפרטי שלי.