מילה ותמונה

הלכתי במסדרון וראיתי שני צללים.
ידעתי שאף אחד מהם לא שלי.
האטתי את הקצב, דחיתי את הקץ,
התקרבתי לאט, הראש נדחף מעט יותר קדימה, כדי להציץ.

הלכתי במסדרון ושמעתי לחישות בשני קולות.
ידעתי שאף אחד מהם לא שלי.
עצרתי צעדים ונשימה, לא לערבב צלילים,
על מפתן הדלת הסטתי ראשי ושלחתי אוזני מעט קדימה, כדי לשמוע.

זה נראה כמו חטא,
זה נשמע כמו עונג,
זה לא העלה חשד של מסיבת הפתעה,
רק של הפתעה מהסוג שאף אחד לא רוצה לקבל אף פעם.

מעולם לא הצלחתי להבין בסרטים את אלה שרואים בגידה והולכים.
הם עושים פרצופים כועסים או אורזים תיק, אבל אף פעם לא אומרים מה ראו או שמעו.

אני עמדתי שם כשהיא רכבה עליו.
היא השעינה את גופה לאחור.
היא פקחה עיניים וראתה אותי.

היה בזה משהו בראשיתי, כזה, מבחינתה.
לפני שהמוח לומד להפוך את התמונה וכולם נראים הפוך.
ובאמת, עולם חדש עומד להתחיל לה.
היא קמה מהר, התכסתה מהר, הוא התלבש מהר.
הוא היה נבוך והרגיש כמו חיה לכודה, אז זזתי מעט הצידה ואמרתי לו להסתלק.
ואני לא איש אלים, אז מה אם היה לי אקדח ביד?
זה לא אומר שהתכוונתי להשתמש בו.
כך או כך, בשנה אולימפית, אוסיין בולט היה מתחיל להזיע עם הספרינט שהוא דפק.

'אתה לא מבין, זה לא מה שאתה חושב'.
המשפט המופלא בתבל.
שלוש דקות של צלליות שמתאחדות, צלילי מפגש בין אגנים, אנחות, גניחות, ולסיום, התמונה המלאה.
מה אני לא מבין? אם זה לא מה שאני חושב, מה זה יכול להיות?
הוא לא זיין אותך, הוא עזר לך לפתוח סתימה? מה... כאילו... מה את מבלבלת לי ת'מוח?!

ביקשתי שתתלבש והעפתי את הסדינים.
זרקתי אותם לתוך תיק שלה ואמרתי לה שתעוף לי מהעיניים ותשלח את אחותה שתבוא לקחת את הדברים שלה, כי אם היא תבוא, יהיה ממש ממש לא נעים.

היא יצאה ואני אווררתי את החדר מהתועבה והגועל.
קצת בכיתי, קצת הקאתי, קצת התיישבתי על הרצפה וניסיתי לעכל.
ניגשתי לשולחן של המחשב ולקחתי את האקדח.
ליטפתי אותו, מיששתי אותו.
פלסטיק איכותי.
השקעתי במתנה לאח שלה, אין ספק.
כל כך השקעתי שלא יכולתי להתאפק ותכננתי כניסה איתו, כדי שהיא תצחק, הזונה.
התחלתי לצחוק כשהבנתי שהאידיוט לא ראה את האדום המהבהב בקצה...

הטלפון צלצל והציק את שמה פעם אחר פעם אחר פעם.
הסוללה מתה, ואחרי הדמעות, נרדמתי על הספה בסלון.
אני ישן כ"כ טוב בזמן האחרון.
רק הכלב שרצה לצאת לסיבוב הצליח להעיר אותי.

בסיבוב הגדול הרגיל, מאחורי כל פינה ראיתי צל שידעתי שהוא לא שלי,
אבל אחרי הצהריים שעברתי, שום דבר כבר לא מפחיד אותי.

עליתי על החליפה שעולה יותר ממה שאני יכול להרשות לעצמי,
נעליים שלפי המחיר היו עשויות מעור של דינוזאור, עניבה שלא ידעתי לקשור, תיק ג'יימס בונד ומשקפי שמש יוקרתיות בשביל הפאסון ויצאתי החוצה.

כשהתעוררתי בבוקר וציחצחתי שיניים והתגלחתי חלק וטוב ושפכתי עליי אפטר שייב מדוגמית והורדתי את כל הלוק היוקרתי הזה מהקולב, לא דמיינתי לעצמי אפילו לרגע שאדרוך ברגל ימין על שלולית שקילחה את הטי-רקס המגוחך הזה שעוטף לי את הרגל וברגל שמאל אחליק על תלולית בוץ קטנה ואמצא עצמי יושב על המדרכה באמצע רחוב לא ריק בכלל.
המכנסיים שלי, שליש מהחליפה ההיא שאני לא יכול להרשות לעצמי, נראו כמו שאני רוצה לראות את המכנסיים של שחקני מכבי נתניה אחרי משחק, אבל לא כמו שציפיתי להיראות היום.
לפחות התחת נשאר יבש. מצחיק, אבל התחתונים שעולים 30 ₪ הם כל מה שמנעו ממני להרגיש ממש מחורבן דווקא ביום שבו החלטתי להיות יפה לכבודך.

קבלי אותי כמו שאני וזהו.
עם ג'ינס שבא בסייל של 2 ב-100 ש"ח, וחולצה שבאה ב-3 ב-100 ש"ח, ונעלי סקוני שבאו ב, כמה מפתיע, 100 ₪ (ועוד 500 בתלושים, אבל אל תהיי קטנונית).
ואולי לא יפה כמוך מבפנים ומבחוץ, אבל את החיוך שיהיה לי על הפנים,
גם מיליארד מנתחים פלסטיים לא יוכלו לצייר טוב יותר.

אז...
אם את מצפה לי בחולצות ממותגות מדי וג'ינסים של 1,000 ₪... זה לא יעבוד.
אם את מצפה לי מחייך בשבילך,
תושיטי יד ואל תתפלאי אם תרגישי את היד שלי נוגעת בה.