ערים אפורות, עמוסות מתכת ואורות ניאון קיבלו את פניה בברכה.
היא באה מהשדות הירוקים והמיתולוגיה הבריטית המוכרת.
מנומסת ושקטה, מבקשת סליחה ואומרת תודה ולא דוחפת בתור.
עולה על האוטובוס, מתבלבלת בין מטבע עם מלכה למטבע שפרטה לה הזונה מהתחנה המרכזית.
על אוטובוס מקרטע שומעת את השירים הנוגים של סינטרה ופיאף.
כמעט נרדמת, אבל האוטובוס עולה על בור בכביש וראשה נחבט.
היא מוציאה ספר ומנסה לקרוא, אבל נערים צועקים מאחורה ומפריעים לה להתרכז.
היא חושבת שזאת התחנה שהיא צריכה לרדת בה, אבל היא לא רואה אף אחד מחכה לה.
היא יורדת בכל זאת, מסתכלת סביבה. לא רואה את הפנים המוכרות.
פניה החיוורות מתחילות להחוויר עוד קצת. מפחד. לא יכולה שלא להרהר שמא עשתה טעות חייה.
ילדה מהנכר שרודפת אחרי אהבה וירטואלית לארץ אוכלת יושביה, זה דבר מטורף.
בפיצוצייה היא רואה טלוויזיה. תמונות מלחמה. הפחד גדל וגדל וגדל ומשתלט.
מישהו קורא בשמה והיא מסתובבת בהתלהבות. הוא קיים.
היא מחבקת אותו ומנשקת אותו ושוכחת את הפחד והאוטובוס והזונות בתחנה המרכזית.
הוא לוקח את התיק שלה והם נכנסים לאוטו. הוא שואל מתי הגיעה ואיך הגיעה ואיך בכלל.
היא נחתה אתמול ונסעה למלון. הבוקר הגיעה לתחנה המרכזית ומשם לכאן, והנה הם פה.
היא שואלת למה מדי הצבא והוא מספר שהוא צריך לחזור לאזור מלחמה עם ערב ולא רוצה לבזבז את הזמן איתה.
היא שמחה ונעצבה ופחדה. אנשים מתים במלחמות ואם תמות, אז לבה יישבר וכיסה ייגמר.
הם נסעו לאכול וכשהם נכנסו למסעדה הוא התקבל בקריאות אוהדות ומחיאות כפיים.
היא לא הבינה מילה, אבל הרגישה שהיא עם גיבור.
אחרי ארוחת הערב הוא נסע איתה חזרה למלון ונותרה לו עוד שעה, אז הוא עלה.
הם שכבו וגמרו והתחבקו ועישנו סיגריה אחת של אחרי ועוד אחת אחרונה לפני שהוא הולך.
הוא הבטיח לה שיחזור וביקש ממנה לחכות לו רק עוד קצת. הוא אמר לה שכשיחזור תוכל לגור איתו בביתו.
היא הסכימה. זה יכול לקחת שבועות, אבל בשביל אהבה שכזאת עושים הכל.
הזמן עבר היא עזבה את המלון ולמדה את השפה ומצאה עבודה ואח"כ גם דירה.
ההורים התקשרו ואמרו לה שכבר לא יחזור ואו שהוא התחרט או שהוא מת.
הם לחצו עליה לחזור, כי זאת לא המלחמה שלה, אלה לא החיים שלה, זאת לא הארץ שלה.
עברו שנתיים ושלוש והוא איננו.
היא הבינה הרבה לפני שהוא כבר לא יחזור, אבל ערב אחד שמעה את שמו מפי חברים באיזה פאב.
שאלה מאיפה הם מכירים אותו. הם נדהמו שהיא מכירה אותו. הוא הרי בכלל לא כזה.
הם התלהבו מ"איזה עולם קטן", אבל העולם הקטן על הזין שלה, היא רצתה לדעת מה קרה לו.
הם סיפרו לה כדור אחד נכנס מכאן ויצא משם, והוא נכנס עומד ויצא בלי רגל.
היא עשתה את החשבון וזה היה יומיים אחרי שנפגשו, והסיקה שבגלל זה הוא לא התקשר.
היא שאלה איפה הוא עכשיו ורצתה לנסוע לבקר אותו כבר למחרת.
אחרי איומים וצעקות ודרישות ועוד קצת צעקות ובסוף גם בכי הם הסכימו לשתף את המידע הזה.
הם סירבו כי לא ידעו שהם מכירים וגם כי הוא השתנה והוא הרי בכלל לא כזה ממילא.
בלילה היא לא ישנה. בבוקר התעוררה עוד לפני הציפורים. יצאה לריצת בוקר על חוף הים.
חזרה וגילתה שהציפורים עדיין ישנות, אז עשתה הכל כדי להעביר את השעות עד שתוכל לנסוע אליו.
כשהגיעה הוא זיהה אותה מיד. הרכין ראש בבושה. היא רכנה לעברו וליטפה את ראש.
הוא הסביר שנעלם כי לא רצה שתראה אותו ככה. היא הסבירה שזה לא מה שהיה מבריח אותה.
הוא סיפר לה שהכדור חדר את העורק וזה היה הרגל או החיים.
הוא היה בוחר ברגל, אבל אף אחד לא שאל אותו כשהכניסו אותו לחדר הניתוח.
כשהוא יצא משם היה מדוכא ושנא אותו ואת גורלו והתבייש ונגעל ולא רצה שמישהי שהוא אוהב, היא או אחרת, תתחתן עם נכה ומוגבל.
היא אמרה שכל עוד הוא חי, היא תקבל אותו אם רק ירצה.
הוא היה ממורמר וכעס על העולם ושלוש שנים לא משכיחות כעס ותסכול כשאתה על כסא גלגלים.
הוא לא היה מהגיבורים האלה שעושים סנפלינג. הוא היה מאלה שמדליקים סיגריה וכותבים בזעם.
הוא ביקש ממנה ללכת. היא ביקשה לראות אותו שוב. הוא התלבט והסכים והתחרט והסכים שוב.
היא לא וויתרה ואחרי כמה פגישות הם גם יצאו לאכול והוא אפילו חייך וצחק והצחיק.
הוא אמר ששנים הוא לא נהנה כך, מאז אותו לילה. היא אמרה ששנים היא לא הרגישה בבית.
היא עברה לגור איתו והם חיו חיים שלמים. הכעס שלו עבר והאהבה שלה גדלה.
הם השלימו פערים של שלוש שנים. התברר לה שהוא גיבור מלחמה והוא סיפר לה שהיא הגיבורה שלו.
השדות הירוקים של מחוז ילדותה נראו לה לא שייכים אליה. היא חלק מאורות הניאון.
נלחמה בפחדים ובשדים ובמפלצות של ארץ המדבר, ועכשיו היא כולה מיתולוגיה.
לא יודע למה כתבתי את זה. התכוונתי למשהו אחר, וזה יצא ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
