מילה ותמונה

לא ידעתי לזהות את המרחק מהאוטו לפניי או לזהות את צבע הרמזור.

נהגתי כמו עיוור, עם מסך מימי-מלוח שמכסה את עיניי.

אבל הצמדתי את הדוושה לכביש והאצתי.

קיוויתי שיהיה שם קיר או עץ או משהו.

חזרתי הביתה, ירדתי על ברכיי ובכיתי וחיבקתי כשהוא מכשכש בזנב.

מריח ובודק בסקרנותו הידועה את פשר הבכי.

כמו שהוא מתנהג כשמישהו משתעל והוא נעמד על שתיים ושם יד אחת על הכתף, כמו שואל "הכל בסדר?".

הוא לא ידע שבכיתי עליו.

"עניין של חצי שנה. במקרה הטוב" היא אמרה בלי למצמץ.

עולמי חרב עליי.

אחרי שהעפנו את הגידול הראשון, חזרו שניים נוספים.

שוב ניתוח ואח"כ ביקורות, תרופות, קונוס שלא נכנס למקום שמתחת למיטה והוא מתעקש לשכב בדיוק שם,

טיפטופים, נקזים, כדורים, חרדות, אוכל מיוחד שעולה ים כסף.

איך עוברים את זה בפעם השנייה?

לשמוע שליקירך היקר לך מכל,

החבר היחיד שלך באותה תקופה,

יש 6 חודשים לחיות, בהערכה אופטימית, זה על סף המרסק.

אי אפשר להבין את זה.

כאילו... מה, עוד שבעה חודשים אתעורר והוא לא יהיה שם? הוא לא ירוץ אליי כשאני חוזר הביתה?

לא יישן איתי כפיות בלילות של לבד ולא ייתן לי יד כשירצה להתחנף בשביל שאחלוק איתו את הביסקוויט?

זה מטורף.

אבל צריך להתחיל מהתחלה.

קודם לנתח. אח"כ לעבור את התקופה האיומה והנוראה של ההחלמה.

להסתכל עליו בתקופת ההחלה, כשהוא כחוש וחלש ועם צלקת ענקית זה קורע,

אבל זאת תחושה של ניצחון.

הוא עדיין כאן.

ביקורים שבועיים ולסחוב מגשים של פחיות זה מתיש פיזית ונפשית.

אבל חייבים לעשות את זה.

מישוש כמעט בלתי פוסק, כי אולי יש גוש נוסף חדש.

וחולפת שנה והוא כאן.

ועוד אחת.

ושנתיים וחצי אח"כ.

גיבור וחזק מתמיד.

עד שהילדים הזונות מפוצצים נפצים והוא נבהל ונכנס להיסטריה ולא נותן לי לישון בלילה.

נזכרתי בזה אחרי שבבוקר חבר סיפר לי על הכלב שלו.

אני מכיר את הבומבה שחוטפים כששומעים את התחזיות.

אני מכיר הכל.

תקופה שנואה.

איחולי החלמה וכל התפילות לדוק.

תמיד יש משהו לעשות,

תמיד יש מישהו להציל,

תמיד יש חיים לחיות.

אתמול נהג אוטובוס יצא לעקיפה ורצח 26 אנשים.

הוא נפצע קל.

הם תמיד נפצעים קל.

אם היו הולכים לו הבלמים, אם בכביש נפער בור, אם השתלט מחבל על האוטובוס – דיינו.

אבל הוא יצא לעקיפה בעקומה צרה.

למה אין גזר דין מוות במדינה הזאת?

עו"ד קלגסברד או איך שלא קוראים,

רצח אמא ואת בנה בן ה-5 בזמן שאלה עמדו ברמזור.

הוא עלה עליהם עם הג'יפ.

הכרתי את האמא. היכרות שטחית אמנם, אבל הכרתי.

הוא קיבל שנת מאסר.

הוא שוחרר לפני כן על "התנהגות טובה".

חנן גולדבלט אנס או ניצל מינית כמה נשים.

הוא ישב 3 שנים במעצר בית וקיבל עוד 7 שנים בכלא.

אתי אלון גנבה כסף. היא קיבלה 17 שנים בכלא.

לפי ההיגיון הזה – עדיף לאנוס מלגנוב ועדיף לרצוח מלאנוס.

מערכת המשפט בישראל, העת החדשה.

המזגן שלי אוכל דלק.

איך זה שתמיד יש הוצאה אחת, יש עוד אלף?

צריך לחזור לתקופת סחר החליפין.

אני אתן לכם תפוחי אדמה, אתם תתנו לי חלב.

אני צריך להתחיל לגדל תפוחי אדמה.

בשנה שעברה נרצחו מעל 6,000 כלבים.

6,000 כלבים.

תחשבו על כל פעם שהכלב שלכם הביא לכם לק כשנכנסתם הביתה.

כשהוא נתן לכם יד כשהוא רצה צ'ופר.

כשהוא התיישב לידך בזמן שאכלתם וחיכה שתזרקו לו חתיכת לחם או משהו.

כשהוא ישן לידכם במיטה וחמם אתכם.

כשהוא עשה את זה בקיץ ובישל אתכם.

כשהוא שכב לכם על השמיכה באמצע הלילה וישנתם בתנוחת עובר כי לא יכולתם ליישר רגליים.

כשהוא העיר אתכם בנשיקה כאילו הייתם היפהפייה הנרדמת.

6,000 כלבים כבר לא יעשו את זה.

תסרסו ותעקרו.

תמנעו מהכלב שלהם להרבות ומהכלבה שלכם להמליט.

היא תמליט 5 גורים.

כמה מהם אתם חושבים יחיו עוד שנה?

איש אחד קנה גור.

הגור עשה לו פיפי בבית.

באותו יום הוא החזיר את הגור.

סיפור אמיתי.

חבל שאמא שלו לא זרקה אותו לפח ביום שבו הוא חרבן לראשונה.

תמיד יש לאן לברוח.

תמיד יש זמן.

אף פעם אין כוח.