מילה ותמונה

כשעמדתי לידך שם זה כבר לא היה אותו דבר.

החזקנו ידיים וחייכנו למצלמה,

אבל משהו היה ממש לא בסדר.

כשהייתי באוטו בדרך הביתה התקשרת אליי.

"אנחנו צריכים לדבר".

ידעתי שזה יבוא, רק קיוויתי שזה לא יבוא בשנות הדור הקרובות.

"חזרו הבדיקות. אתה יודע..."

שתקתי.

דיברת עוד קצת ואני רק הקשבתי.

"אני הולכת לישון. תתקשר אליי מחר בבוקר"

עצרתי בצד ובכיתי כמו ילד.

העיניים כבר לא היו אותו דבר, הפנים רזות,

הגוף חלש, הקול שבור,

אבל קיוויתי.

עכשיו את אומרת לי חודשיים-שלושה, ואני צריך להעמיד פני חזק,

כי את צריכה אותי.

אלה היו החודשיים הכי קצרים בחיי.

כל יום ראיתי אותך גוועת יותר.

אם הייתי מפספס יום ולא רואה אותך, זה היה כמו אסון.

בין טיפול לבדיקה לטיפול,

ניסינו לעשות את כל הכיף שמצבך אפשר לך.

הלכנו לים פעמיים בשבוע וראינו את כל הסרטים שרצית לראות אי פעם.

קנינו לך שמלה ב-1,500 ₪, רק כי אמרת בצחוק "מאמי, אני רוצה שיקברו אותי עם זה".

לבשת אותה פעם אחת כשיצאנו לארוחת ערב וכשיצאנו אח"כ לטיילת נפל עליה כדור גלידה,

ואפילו לא טרחנו לנקות ולכבס.

"אם התולעים יאכלו גלידה אולי לא יבוא להם עליי".

אחח... ההומור השחור הזה.

הוא כ"כ לא מצחיק כשמדובר בך.

לא הבנת למה אני מתעצבן, הרי אנחנו יודעים שזה יקרה,

אבל...

לא יודע. זה היה מסוג הדברים שהם טאבו מבחינתי.

אסור לדבר עליהם, אסור אפילו לחשוב עליהם.

גם כשהם דופקים בדלת, אסור להתייחס אליהם.

יום אחד לפני שנכנסת למיטה בפעם האחרונה לקחתי אותך לטיול בצפון.

נסענו רחוק, ראינו נופים, אכלנו צהריים וחזרנו.

בדרך חזרה מלמלת משהו.

לא הבנתי, אז שאלתי.

-מה צפון?

-מה הבעיה?

-מה אתה לוקח אותי לצפון. קח אותי לבת ים.

-למה מה יש לך בבת ים?

-אני קצת מתגעגעת לתקרה שלך.

חייכתי חיוך מריר. כזה שמכסה על בכי.

-קצת מאוחר בשביל זה, לא?

-קצת מאוחר? חצי שנה זה קצת?

-מה, כבר חצי שנה?..

-כן. ראית מה זה? הזמן טס שנהנים.

-כלבה.

-אידיוט.

-מתה עליך.

-מת ממך.

צחקנו ושתקנו.

החזקנו ידיים כל הנסיעה מהצפון לבית שלך ועזרתי לך לעלות במדרגות ונשארתי לישון,

ובבוקר אמרת שאת מרגישה לא טוב,

והתקשרתי לרופא והוא לקח אותך לבית חולים,

ונרדמת ונשארת לישון.

והמילים האחרונות שלך היו הכי.. סתם שבעולם.

-אתה מתקשר לאמא שלי, אמיגו?

-כן.. תלכי לישון. אני אתקשר אליה. לילה טוב, בובה.

והלכת לישון, אחו שרמוטה הלכת לישון.

עד עכשיו לא התעוררת.

אמא שלך באה ואבא גם וגם האחיות שלך וכל החברים.

הרבה אנשים אהבו אותך.

ואף אחד לא הסכים לקבור אותך בשמלה עם הגלידה.

אני מדבר לפעמים לתמונות שלך רק כי אין לי אומץ לדבר איתך על הקבר שלך..

זה הרבה יותר מדי קרוב.

בתמונה את תמיד מחייכת, גם אם אני מספר לך שהכרתי מישהי חדשה והיא ממש חמודה,

והיא חושבת שגם אני חמוד.

ואני מצטער על זה, אבל מה אני יכול לעשות?

עברו שנים מאז ואני רוצה שתחזרי, אבל...

אבל...

אני מקווה שאת יודעת שעם אף אחת זה לא אותו דבר.

אף אחת לא מצחיקה אותי כמוך.

אף אחת לא מבינה את השטויות שהיינו עושים,

כמו קולות הג'ונגל שהייתי עושה לך כשלא הצלחת להירדם, כי ראינו באיזה סרט שאנשים הולכים לישון עם זה.

רק איתך יכולתי להשתטות ולעטות את איפור הליצן מבלי להיות עצוב מתחת.

ואני מתגעגע אלייך,

ואת חסרה לי.

ואני שונא את המחלה הזאת שהייתה לך.

ואני שונא את כולם, כי הם לא מצליחים למלא את החלל שאת השארת.

הידיים תמיד רועדות לי כשמישהו מזכיר אותך

והעיניים תמיד דומעות לי

והגרון תמיד חנוק

והלב תמיד שבור לי

והנפש תמיד מיוסר לי.

ואת לא חוזרת.

את לא חוזרת.

זה כבר לא "את ואני נגד העולם",

זה רק אני,

ובלי הפאוואר ריינג'ר הורודה, הפאוואר ריינג'ר הלבן הוא סתם מעפן.

איט'ס מורפינג טיים!

איט'ס מורפיום טיים.

כואב לי כל הגוף...

שלך,

אני.

לקחתי תנופה ורצתי מגג הבניין,

רגל שמאל על edge, ושתי הרגליים באוויר.

מתחת רחוב סואן.

מיליארדי חיים לאורך האנושות, אני היחיד שאי פעם היה בנקודה הזאת של החלל.

הבניין השני התקרב.

אני מאבד מומנטום וגובה,

אבל עוד קצת מאמץ ואני שם.

מרגש לעוף,

אבל אני מעדיף את שתי הרגליים על קרקע מוצקה.

אני זוכר את הלילה שעפתי איתך.

ליטוף בגב תוך כדי סרט.

היד נכנסת מתחת לחולצה, כי מגע אצבעותיי על גבך הרגיש טוב יותר ממגען על החולצה.

והרמת את הראש ונישקת אותי בצוואר.

ולא רציתי שיקרה דבר.

רק לחבק אותך ולראות סרט.

אבל ידך ליטפה את החזה שלי,

ונכנסה מתחת לחולצה, כי מגע אצבעותייך על חזי הרגיש טוב יותר ממגען על החולצה.

הנשיקה התעמקה,

הנשימה נעתקה,

החולצה נזרקה,

הדממה נדחקה,

העצבות התרחקה,

האמת צדקה.

הייתי בתוכך.

ואחרי כל הזמן הזה של המתנה,

ציפייה,

סבלנות,

אורך רוח,

כל הבלה בלה הזה שהאנושיות מחייבת אותנו,

הכל השתחרר.

ועפנו.

רחוק, גבוה.

אולי מדי.

אבל לא ידענו את זה אז.

הסרט נגמר,

ועוד אחד,

ואנחנו עדיין מזיעים.

פעם אחר פעם אחר פעם.

לא נותנים לזה להיגמר לעולם.

SMS העיר אותי. את לא היית שם.

שמעתי אותך במקלחת ונגשתי.

התיישבתי מולך.

מביט בך כשאת שוטפת את הלילה, את זעתך ואותי ממך.

חייכת אליי ואני בכיתי.

נגשת אליי וחיבקת אותי.

"הוא מת, בייבי"

זה כל מה שאמרתי לך.

התקלחתי גם מהר והתלבשנו ויצאנו ונסענו מהר,

ועצר אותנו שוטר,

"אני לא רוצה שתמות גם אתה, סע לאט" הוא אמר לפני שנתן לנו להמשיך וצירף טפיחה מנחמת על השכם.

הגענו לשם,

ומיליון דמעות, קינות ובכיות.

חיבקתי את מי שצריך,

ומצאתי את הפינה השקטה שלי על הרצפה.

התיישבתי בפינת החדר ואת ישבת מאחוריי.

חיבקת אותי חזק ואני נתתי לעצמי להתפרק בין זרועותייך.

אחרי שהוא מת הייתי חייב לעוף כמוהו.

לא חשבתי שאני יכול.

לא רציתי, לא העזתי.

הייתי חייב.

לקחתי תנופה ורצתי מגג הבניין,

רגל שמאל על edge, ושתי הרגליים באוויר.

מתחת רחוב סואן.

אני בעצם השני שהיה בנקודה הזאת בזמן.

אני הראשון שעובר אותה.

אם לא היית כאן,

לא הייתי מתעקש לנחות על קרקע מוצקה.

"ימלא פי תהילתך" אמרת לי, כשישבת ליד מיטתי ואני חצי כאן-חצי שם.

"אל תעזבני לעת זקנה" ביקשת.

"מצאי לי מחילה" התחננתי.

"אהביני אף כי הלכתי" ביקשתי בקשה אחת אחרונה.

"אוהבך עד כלות" נשבעת.

מעולם לא דיברנו ככה.

משל היית אלוהה ואני אלוהים.

שלמות של יום אחד אחרון,

נטול כעסים, נטול זכרונות רעים או בכלל.

רק טוהר וטוב ומחילה ואהבה אין קץ.

בכל פעם שעצמתי עיניים, הרשית לעצמך לבכות.

בכל פעם ששיחררתי את הלחיצה של היד כדי לנוח, את שמת ידך השנייה על ידי, שלא אמשוך אותה רחוק מדי.

הייתי רזה וחולה וחיוור.

לא נראיתי כמו אותו אחד שאהבת רק לא מזמן.

לא אהבת אותי גרם אחד פחות.

הילדים והנכדים מחוץ לחדר.

רק את, אני ומלאך המוות שלי יושבים בשקט.

שומעים את כל השירים שאהבנו לשיר בקול בנסיעות ארוכות אל תוך הלילה.

אני כבר כלב זקן ואת לביאה נדירה.

נלחמת גם כשאני כבר וויתרתי.

השברים, המשברים, הקשיים, התרופות, הבעיות.

כלום לא עצר אותך.

"בעוני ובחולי" נשבעת וקיימת.

מלאך המוות הציץ שוב ושוב בשעון והבנתי את הרמז.

לא רציתי לעזוב אותך, אבל לא ממש היו לי ברירות.

עצמתי עיניים עוד פעם אחת והרפיתי את לחיצת היד עוד פעם אחת, וזהו.

קמתי מעצמי, וראיתי אותי שוכב על המיטה ואותך בוכה.

שנים שלא ראיתי אותך בוכה, וכשראיתי עכשיו, כבר לא יכולתי לגשת ולחבק.

זה שבר את לבי.

מלאך המוות פתח את הדלת למימד הבא ועליתי במעלית מוזרה, כמו זאת של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", כזאת שעפה מהר לגובה ולרוחב ולעומק וישר והצידה.

הגענו לבית גדול ונכנסתי אליו.

אני כבר לא כ"כ זוכר מה קרה מאז.

באיזשהו שלב פגשתי את הזקנים, בניתי לי בית.

חייתי.

אחד הזקנים שלי הזהיר אותי שבקרוב תבואי.

ביקשתי לדעת למה, אמרו לי שאסור לי. אני לא מספיק ותיק.

ביקשתי שיספר לי על קורותייך מאז עזבתי.

הוא סיפר לי ששתקת.

כל הזמן שתקת.

ניסו לדבר איתך, אמרו לך לבכות,לשחרר, וסירבת.

אחרי כמה שבועות חלית.

הרופא אמר שזה מדכאון ושאת עוד תהיי בסדר.

הוא טעה.

שמעתי שיוצאת משלחת של מלאכי מוות ואחד מהם עובר בבית הישן שלנו.

ביקשתי לבוא, הם סגרו לי את הדלת בפנים.

דפקתי על החלונות של המשרד, זרקתי אבנים לקומה העליונה.

יצא אליי זקן עם זקן לבן והזהיר אותי.

אמרתי לו שאני הולך עם מלאך המוות שעובר בבית שלנו.

הוא סירב.

התעקשתי.

הוא המשיך לסרב.

התעקשתי יותר.

הוא התרכך,

המשכתי להתעקש.

בסוף הוא הסכים.

עברנו בבתים של אנשים וראיתי לבבות נקרעים ונשים שנשארות לבד,

אבות שמאבדים ילדים, ילדות שמאבדות אמהות, ואחים שמאבדים אחים.

זה היה יום נוראי.

אבל אז הגענו לכאן.

ראיתי את הילדים סביבך. כולם בוכים.

התאפקתי לא לבכות איתם.

לא רציתי שתראי אותי בוכה.

עכשיו את רואה אותך כמו שראיתי אותי.

זה שובר, אני יודע.

אבל צריך ללכת.

באתי לקחת אותך איתי.

יש שם בית ומיטה מתקפלת שנוכל לישון שם.

לא רציתי שתבואי למעלה לבד. אולי היית מאבדת דרכך.

זה מוזר, אה?

היינו צריכים למות בשביל לחיות יחד לנצח.

תני לי יד.

צריכים ללכת.