זה דיגדג לו באצבעות.
הוא היה חייב להרגיש את זה שוב,
לראות אם זה עדיין קיים.
הוא ניגש לארון ופתח אותו בזהירות.
הוא לא ידע מה עלול ליפול עליו משם.
הרי הארון הזה היה סגור שנים.
כדור מפונצ'ר שלעולם לא יזרוק נפל ומחץ לו את האף.
מצחיק, אבל לא נורא במיוחד.
הוא הזיז את הספר הזה ואת הקופסא הזאת,
ושם זה היה מונח.
סט הציור שלו.
העפרונות הצבעוניים בסט שעלה 100 ומשהו שקלים,
ואלבום הציור, בערך בגודל של עמוד עיתון.
הוא התיישב והחזיק את העפרון שהשתמש בו תמיד לשכבה הראשונה.
קו קצת מעוגל שהוביל מנקודה אחת לשניה מבלי יותר מדי משמעות.
ואז עוד קו, וקצת מילוי.
ומחליפים עיפרון, לאחד עבה יותר.
ועל הדף כבר אפשר לראות צורה ראשונית.
הוא הניח את זה והלך להביא משהו לשתות,
כשחזר הסתכל על הדף, תלש אותו מהאלבום, קימט וזרק.
זה לא מרגיש נכון.
הוא ניסה שוב.
הפעם קווים אחרים.
ציור, בניגוד לכתיבה, לא זורם משום מקום.
צריך תכנון מוקדם,
אחרת תהיו פיקאסו.
אז הוא עצם עיניים ודמיין.
בהתחלה חיה, אח"כ אשה, אח"כ מלאך, אח"כ נוף, אח"כ זה ואח"כ זה.
שום דבר ממוקד באמת.
הוא הלך למקומות המוכרים וניסה להיזכר בפניה שלה.
זה כבר נהיה קל.
עכשיו הוא יודע מה הוא רוצה לצייר.
זה ייקח יום, זה ייקח יומיים, זה ייקח שנה.
בסוף הוא יצייר את זה כמו שצריך.
זה חייב להיות מושלם כמוה.
כן, זאת הבחירה הצפויה, גם הוא ידע את זה.
מצד שני, שנים אחרי שלא החזיק עפרון ציור,
אל תצפו ממנו ליותר מדי.
בשעה טובה, הוא הציב לעצמו מטרה,
והוא אף פעם לא עמד במטרות של עצמו.
מצד שני, אף פעם לא היו מטרות שקשורות למושלמת.
כוסית וודקה כדי להוריד את העכבות והפדנטיות העוצרת,
מוזיקה ברקע כדי להכניס לאווירה,
אור לבן, כזה שמזכיר הילה של מלאכים,
ודימיון ואהבה בלי סוף, בשביל המוזה.
עכשיו רק צריך לכוון את הידיים ולהיזכר בדיוק במרחק בין עיניה.
זה בטח לא יצליח,
אבל אם יש משהו ששווה את הניסיון,
זה זה.
מקסימום, יגמור כמו פיקאסו.
זה יהיה סוד שישמור לעצמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
