מילה ותמונה

"מילים הן דברים.
 הן נראות כמו כתמי דיו קטנים.

 נופלות כמו טל על דפים"

איש יקר הוא היה לך.

עדין ורך, ענוג ממש, אך עדיין נותן לך את כל הביטחון שאת צריכה.

עכשיו הוא הלך.

לקח את התיק ויצא להילחם מלחמות של אחרים,

מנסה לתקן עולמות שלא שלו.

ידעת מהתחלה שכך זה יהיה והכנת את עצמך נפשית.

זאת הרפתקה של שבועיים, ואח"כ נגמר.

מי יכול היה לתאר לעצמו שתתאהבי בזר הגמור הזה?

האהבות הכי גדולות קורות ברחוב,

וכל האהבות אמיתיות,

וכל האהבות צריכות להיגמר מתישהו.

אבל למה מהר כ"כ?

את מחזיקה בידך את המכתב שכתב עם המתנה הענקית שהשאיר לך.

מילים, מילים, מילים.

כבר הספקת לשכוח את קולו,

אבל המילים הן דברים, והמילים שלו נשארות איתך.

איש יקר הוא היה לך.
הזכרון הכי מתוק שלך ממנו הוא מארוחת הערב שהוא הכין לך.

עם מבטא זר ואור נרות שמאירים את פניו,

היין הכי יקר באזור וארוחה כאילו נגנבה ממסעדת יוקרה יוקרתית במיוחד, מעשה ידיו.

המוזיקה הנדירה ברקע שהביא לך מארצו,

ידיו החזקות כשרקדתם בסלון החשוך,

והסקס המדהים של אח"כ.

לקח לך זמן להבין למה ביקש שתלבשי את שמלת הערב הכי מדהימה שלך לארוחת ערב ביתית,

אבל כשפתחת את הדלת והוא עמד בפתחה ובחן כל מילימטר לגופך, הבנת:

הוא סוגד לך, לא משנה מה תלבשי, אבל לפני שהולך, רוצה לראות מלכתו במלוא הדרה.

איש יקר הוא היה לך,

אבל לא יכולת שלא להיות בטוחה שיש לו אישה בכל עיר או ארץ אליה הוא מגיע בנדודיו.

הרי אדם כזה, מושלם כזה, מדהים כזה, בטח בנות כל הארצות נופלות שדודות לרגליו.

וקינאת ונעלבת וכעסת וסלחת.

אחרי הכל, זה רק לשבועיים, אז באיזו דרישה תוכלי לבוא אליו?

וכשיצא ביתך בפעם האחרונה והשאיר מתנה גדולה עם מילים,

ובתוך המילים השאיר לך שבועה שאת היחידה,

כמעט בכית, כמעט צחקת.

ואז עצרת עצמך, כי זה מוזר לבכות על דברים שעשויים דיו.

איש יקר הוא היה לך,

ועכשיו את בלעדיו.

ידעת שהוא בשדה קרב, לא ידעת איזה ואיפה.

בכל דיווח על מלחמה הסתכלת בטלוויזיה, אולי תמונתו תופיע.

תחבושת לראשו, חבר פצוע בין זרועותיו, כי הוא כזה אחד שלא ישאיר חבר מאחורה.

אבל הוא אף פעם לא הופיע.

אז במקום, הסתכלת על המתנה הגדולה שהשאיר לך,

עליה מונחים ברוך דברים עשויים דיו שהוא עשה בעצמו.

קולו הלך ומילותיו נשארו.

ואם הוא מת במלחמה, מילותיו יישארו.

וגם אם תמותי את עצמך, כך חשבת, מילותיו יישארו.

ליטפת את המתנה הגדולה שהשאיר,

ונזכרת כמה מדהים הוא היה.

ודמעה ראשונה שהעזת לבכות בשם הגעגוע נפלה התגלגלה על הלחי, ונתלתה, נאחזת בחייה לפני שנפלה והתרסקה על הרצפה.

ועכשיו את מבינה את מה שכתב לך במילותיו,

כשאמר שמילים הן דברים, והן כמו טל של דיו שנופל על הדף ומתרסק.

אך לא כמו הדמעה - נשאר.