מילה ותמונה

סאונד של תקליט שרוט ממלא את החדר.

המילים לא ברורות כולן והמנגינה מטרידה באוזן.

החדר חשוך ולא רואים יותר מדי קדימה.

האורות היחידים שנכנסים לחדר הם ממכוניות חולפות.

נגמר לנו הכסף ואין איך להמשיך במסע.

נתקענו במוטל הכי זול באיזה shit hole, Alabama.

הדבר היחיד שאכלנו ביומיים האחרונים היה לחם יבש שמצאנו ליד פח של דיינר מחורבן,

שבימים טובים לא היינו נכנסים אליו גם עם אקדח לרכה.

אבל יש לנו אותנו ואת התקליט השרוט.

זה מה יש, עם זה ננצח.

חם ולח ומסריח ולהתקלח זה לא בא בחשבון.

את מעט מפחדת מהזר המוזר שבהה בך בלובי החרב, ואת נצמדת אליי.

מחפשת הגנה,

אין לך מושג שגם אני משקשק מפחד.

"מחר בבוקר נמצא עבודה ונברח מפה בשנייה שבה יהיה לנו כסף לרבע מיכל דלק"

אני מבטיח לך.

כשאת נרדמת אני מוריד אותך מעל החזה שלך ומשכיב אותך.

שיהיה לך נוח.

את מיד נצמדת אליי שוב ואני מחבק אותך חזק.

מסתכל עלייך ישנה ומצטער על כל רגע שאנחנו בחור הזה.

איך עשיתי לך את זה?

הבטחתי לך גן עדן, עכשיו את מעבירה איתי לילה בגיהנום.

אני נזכר איך בתחילת המסע הצעתי לך להישאר מאחור,

ואמרת שאת לא מוכנה לחכות לי.

אני לוקח אותך איתי, או שוכח ממך לגמרי.

הזהרתי אותך שיהיה קשה,

אבל את התעקשת.

"באש ובמים, זוכר?".

הייתי צריך להתעקש יותר.

ודאי היית מוצאת לך נסיך, כמו זה שאת ראויה לו ולא איתי.

את מתעוררת פתאום. מזיעה כולך.

"אני לא יכולה יותר" ומתחילה לבכות.

מעולם לא חשתי יותר חרטה מאשר באותו רגע.

"מחר בבוקר עפים מכאן. איכשהו נשיג כסף, לא משנה איך. נגנוב. אבל מחר אנחנו עפים מכאן"
אני מחבק אותך ושר בשקט עם הדיסק השרוט שיר מחורבן של להקה מחורבנת.

אני מזייף כאילו אין מחר,

אבל זה עדיף על רעש הלחישות המפחיד מבחוץ.

"זאת עיר של מטורפים ורק מטורפים יבקרו בה" אמרו לנו בעיר השכנה.

היינו צריכים להקשיב להם.

עכשיו זה מרגיש כמו סצינה של "המנסרים מטקסס".

השחר עולה והשמש מעירה אותי עם קרניים ראשונות ישר לתוך המוח.

אני מעיר אותך בנשיקה.

זאת הייתה הפעם הראשונה מזה ארבעה ימים שאת מחייכת ואני רגוע.

זה עובר די מהר כשאני פותח את הוילון הקרוע ומסתכל על המדבר המכוער שלפנינו.

"אני חייב ללכת להשיג דלק"
"אתה לא משאיר אותי כאן לבד"

אנחנו מגיעים ברגל לאותו דיינר מחורבן שמהלחם היבש שלו אכלנו אתמול.

אני מציע לשטוף כלים תמורת ארוחה לך, קפה לי ומעט כסף לדלק.

בעל הדיינר, שמן עם חולצה מלאה בכתמי שמן ומבט מלוכלך בעיניים מסתכל עלייך ומחייך.

את נפחדת ונצמדת אליי.

"היי, תירגע" אני מזהיר אותו.

עוד לפני שאני מסיים את המשפט, שלושה אנשים נעמדים מאחוריו. נותנים לו גב, למקרה שאנסה משהו מטופש.

מהר מאוד אני מתאפס ומנסה להרגיע את העניינים.

"אני צריך את העבודה, אז מה אתה אומר, ידידי?"

"מה אכפת לי. לך תעבוד. מרי, תכיני סנדוויץ' לילדה" הוא אומר בחוסר אכפתיות מופגן ומסתובב.

אני מחבק אותך.

"חכי לי כאן דקה, אני הולך למטבח לראות מה קורה שם" ומנשק אותך במצח.

את מתיישבת ומרי מגישה לך את הצלחת.

"אל תפחדי, ילדה. הוא לא מזיק" היא מרגיעה אותך.

"תודה" את אומרת כמעט בלחישה ומתחילה לאכול.

בינתיים במטבח אני מקבל חושך בעיניים.

יש מקומות שאין בהם עכברים, אבל זה רק בגלל שיש בהם ג'וקים שהבריחו אותם.

אני פותח את המקרר.

לפחות הוא עושה רושם של פחות-מזוהם.

אני מתנתק מהכל,

אני ניגש לערימת הכלים ומתקתק עבודה.

אני יוצא החוצה ורואה אותך מדברת עם מרי.

זה כ"כ נחמד לראות אותך רגועה ושלווה ולשניה אחת שוכחת איפה אנחנו נמצאים.

בעל הדיינר הביא לי את הכסף שהבטיח.

15 דולר על ערימת כלים של יום וחצי זה דיל משתלם לשנינו.

בדרך החוצה מרי קוראת לך ומוציאה כמה שטרות מהחזייה.

"זה יספיק לכם בשביל לעוף מכאן ולמצוא מקום נחמד" היא אומרת לך.

את מחבקת אותה ואני מחייך ומנפנף לה לתודה.

אנחנו חוזרים למוטל, אוספים את התיקים ונכנסים לאוטו, שאני מקווה שיחזיק עד תחנת הדלק הקרובה.

אחרי שאני מתדלק אני נכנס לאוטו ומדליק את הרדיו.

סטיבן טיילר לוקח אותה ועף מכאן.

גם אנחנו.